העולם המופלא של הגירית המצויה בישראל
הגירית המצויה היא מהטורפים הנפוצים בישראל ולמרות זאת נתקלים בה מעט מאוד משום שהיא פעילה בצורה חשאית במהלך הלילה ובמהלך היום היא חבויה בתוך מערכות מחילות מסועפות שהיא חופרת. היא זוללת פירות בר וטורפת מכרסמים קטנים, קיפודים, ציפורים ודורבנים צעירים. בטבע צדה לבד, חיה בחמולות במאורות ומסוגלת לשרוד חודשים ללא מזון בחורף. בישראל דריסות מהוות את גורם התמותה העיקרי של הגיריות
הגירית המצויה (Meles meles) היא טורף בגודל בינוני. היא המין הגדול ביותר והקל ביותר לזיהוי מבין משפחת הסמוריים (Mustelidae). פניה מוכרות מאוד: הן לבנות ומעוטרות ברצועות רחבות בצבע שחור, העוברות על אוזניה הקצרות, בעלות הקצה הלבן, ועל עיניה הקטנות, ומגיעות כמעט עד לחוטמה הגמיש. סימנים אלו משמשים ככל הנראה אזהרה לאויביה.
הגירית היא חיה שמנמנה בעלת פרווה גסה ואפרפרה. החלק התחתון של צווארה, חזה ורגליה הוא בצבע חום כהה עד שחור, והבטן בגוון חום-שחור. לגירית רגליים קצרות, עבות וחזקות, חוטם ארוך ואפרכסות אוזניים קטנות, מעוגלות ובולטות מעט מעל ראשה.
אורך גופה וראשה 90-40 ס"מ, ומשקלה עשוי להשתנות בטווח רחב, על פי גיל, מין ועונות השנה. משקלה של הנקבה נע בין שישה ל-14 ק"ג, ואילו הזכר גדול מהנקבה ויכול להגיע למשקל של 17 ק"ג. משקלן של הגיריות משתנה במהלך השנה משום שהן אוגרות בסתיו כמות משמעותית של שומן תת-עורי אשר יסייע להן בחורף.
היכן מצויה בישראל?
הגירית המצויה נפוצה בכל האזור הים תיכוני של ישראל. היא התפשטה גם לצפון הנגב, לאזור ניצנה, שבטה, אשלים ורביבים, והיא מגיעה גם לאזור שדה בוקר ומצפה רמון. היא נצפתה גם באזור הערבה, כנראה בעקבות פיתוח החקלאות.
הגירית המצויה מאכלסת את רוב יבשת אירופה וצפון-מזרח אסיה: כולל בריטניה, מערב אירופה, דרום-מערב אסיה עד צפון אפגניסטן, מרכז אסיה, רוסיה, סין, קוריאה, יפן, כרתים, טורקיה, הקווקז, סוריה, לבנון וישראל ומזרחה, דרך עירק ואירן.
בישראל מעדיפה הגירית אזורים הרריים, מיוערים בחורש טבעי ונטוע: היא נצפית בבתה, בגריגה, במטעים, בשדות מרעה, בשדות חקלאים, בסבך עבות, במשוכות שדות, במדשאות, בנוף פארק, בערוצי נחלים ובנופים פתוחים בשפלה ובדרום, וגם בערבות חצי מדבריות ובהרים עד גובה של כ-2,000 מ' מעל פני הים.
טורפת קיפודים, זוחלים וגם דורבנים
הגירית המצויה היא אוכלת כול (אומניבור). החיפוש אחר מזון מתבצע בעזרת חוש השמיעה וחוש הריח. כיוון ומרחק מזוהים ונקבעים לפעמים בדייקנות טובה. בעזרת חוש הראייה מגלה הגירית רק טרף בתנועה, וגם אז רק מקרוב מאוד. לחשיפת המזון או כדי להגיע אליו היא משתמשת בחוטם וברגליים הקדמיות, שהן בעלות טפרים ארוכים.
הגירית אוכלת צמחים ובשר. מזונה כולל בעיקר חסרי חוליות החיים בקרקע, במיוחד תולעי אדמה, שלשולים, זחלי חרקים וחרקים, כוורות של דבורים וצרעות. היא אוכלת גם פירות בר ופירות מבויתים, כולל פירות יער, דגנים, פקעות ופטריות. עבור הגירית, יונקים קטנים כמו עכברים ונברנים נחשבים לטרף חשוב: קיפודים, ארנבות, ציפורים קטנות, זוחלים, דוחיים וביצים.
הגירית תאכל גם שיירים של נבלות, מזון ממתקני האכלה לעופות או ממתקני מזון של חיות מחמד וגם מפסולת אדם. הגירית מחפשת מזון בעיקר לבדה, אבל לעיתים היא חולקת עם קבוצות גדולות של עד 20 פרטים. באזורים שבהם יש שפע מזון, למשל במקומות מסוימים באירופה, הגירית עוברת שנת חורף חלקית עם הזדמנויות לציד מזון, אבל היא יכולה להישאר בתוך המאורה במשך חודשים בחורפים קשים שבהם היא חיה רק מרזרבות שומן.
בישראל, פעילות הגירית נמשכת לאורך כל השנה. בשפלת יהודה נמצאו בגללי גירית שנבדקו חרובים, תאנים, אבטיח, מלון, תירס, בלוטים, קוצי קיפוד מצוי, ביצי ציפורים, זוחלים, עקרבים ופרוקי רגליים אחרים. התגלית המדהימה שנמצאה בבדיקה זו הייתה קוצי דרבנים צעירים, עדות ראשונה בעולם לטריפת דרבנים במאורות.
הולכת בעקבות חוש הריח
ריח – זהו החוש החשוב ביותר של הגירית, והוא מפותח היטב. הגיריות מסוגלות למצוא מזון, להבחין בסכנה, ללכת בנתיבים מסוימים, לברר את המצב המיני של האחרים ולזהות ידידים ואויבים, באמצעות הריח. כאשר גירית אחת מתקרבת לחברתה, במיוחד כאשר נמצאים רחוק מהמאורה, הן בדרך כלל יעשו זאת בכיוון הרוח כדי לאפשר זיהוי על ידי חוש הריח.
שמיעה – לגיריות יש חוש שמיעה שהוא טוב לפחות כמו השמיעה האנושית, וקרוב לוודאי חד יותר בטווח התדרים הגבוה. הן מסתגלות במהירות לצלילים החוזרים בסדר קבוע, כגון רעש מעבודות חציבה או קולות כלי רכב מכבישים סמוכים, אך מגיבות במהירות לצלילים פתאומיים ובלתי צפויים. צלילים מרוחקים ואפילו מוזרים ובעלי איום פוטנציאלי, כגון קולות בני אדם, זוכים להתעלמות, אלא אם הם מתחילים להתקרב.
ראייה – עיני הגירית קטנות, במיוחד יחסית לבעל חיים לילי, כך שבעוד ראיית הלילה שלה מוגברת מעט, הרי שיש ספק אם היא רואה היטב בלילה. עדויות מתצפיתנים העוקבים אחר גיריות מאשרות כי הגיריות הולכות לעיתים קרובות לעבר התצפיתנים מבלי לראות אותם, כל עוד הרוח נושאת ריח מכיוון הגירית אל התצפיתן.
הגיריות נוטות להבחין בקווי מתאר כלליים יותר מאשר בפרטים, וכן הן מסוגלות להבחין בתנועה באור קלוש, בעיקר בעצמים בהירים כגון ממחטה לבנה או כפות ידיים. אם מתעורר חשדן, הן יגייסו את חושיהן האחרים והחדים יותר.
מגע – לגיריות יש שערות שפם משני צידי החוטם, אשר בבסיסן קצות עצבים, ובנוסף לארבע שערות דומות המצויות מעל לעיניים הן קרוב לוודאי מסייעות לגירית לחוש את דרכה במקומות צרים ולהיזהר ממכשולים.
מחפשת מזון לבד וחיה בחמולות
גיריות עוזבות את המחילה למשך שעתיים עד עשר שעות, ולעיתים חוזרות אליה זמן קצר לאחר העזיבה. בקיץ מתרחשת היציאה מן המחילה בדרך כלל לאחר שקיעת השמש. בחורף, עד כמה שעות לאחר השקיעה, אבל לרוב רק בחושך מוחלט.
השיבה למחילה מתרחשת בדרך כלל לפני הזריחה. הגירית המצויה חיה בזוגות קבועים. הקשר בין בני הזוג הוא תמידי וההזדווגויות הרבות במשך כל עונות השנה מחזקות אותו. הטריטוריה מסומנת בגללים ובהפרשות מפי הטבעת.
בעבר חשבו כי הגירית היא חיה מתבודדת, אך מחקרים מהשנים האחרונות הראו כי היא חיה ביחידות חברותיות. גירית בוגרת אומנם הולכת לציד וחיפוש מזון לבדה, אך במחילה היא חיה בהרכב משפחתי של מעין חמולה.
החמולות יכולות להיות מורכבות מכ-12 פרטים בני משפחה, משני המינים ומקבוצות גיל שונות. הגירית נכנסת לטורפור (קיהיון, מצב של ירידה בתגובתיות), העשוי להימשך כמה חודשים בבריטניה ועד שישה חודשים ויותר ברוסיה ובמדינות סקנדינביה. במהלך זמן העצלות הזה מתקיימים גם הזכר וגם הנקבה בעיקר על השומן המאוחסן בגופם, כשהם מצויים במצב של תשישות ישנונית.
הגיריות פעילות בין שעות בין הערביים לשחר, כששיאי הפעילות משתנים מאוד לאורך השנה. לעיתים קרובות הגיריות מגיחות מהמאורות שלהן לפני שקיעת החמה בין מאי לאוגוסט, ובין הערביים או לאחר החשיכה, בזמנים אחרים. בין נובמבר לפברואר, כאשר הלילות ארוכים יותר ופעילותן מופחתת, יש להן פחות שעות פעילות רגילה כאשר מזג האוויר גרוע. בתקופות ארוכות יותר של כפור הן עשויות שלא לצאת כלל מהמאורה, ולפעמים הן נשארות כמה ימים מתחת לאדמה.
הגיריות מותאמות לשהייה של יותר ממחצית חייהן מתחת לאדמה, תוך שמירה על קצב מטבולי נמוך, כשהן שורפות חמצן באיטיות רבה. אף שאינן נכנסות לתרדמת חורף אמיתית, טמפרטורת הגוף של הגיריות יורדת בכמה מעלות בחורף, והן מסוגלות לחיות ללא מזון יותר משבוע, זאת משום שהן אוגרות כמות משמעותית של שומן תת-עורי בסתיו, כאשר בדומה לאלה הנכנסים לתרדמת חורף מלאה הן נעשות אוכלות ביתר, באוכלן מעל לצרכיהן המיידיים.
הפרעה חיצונית עלולה לגרום לגיריות לדחות את עלייתן מהמאורה, או למנוע אותה אף ליותר מלילה אחד, אם ההפרעה חמורה. עם זאת, גיריות שחיות באזורים מבודדים ומוגנים עשויות להיראות במהלך שעות היום. הן לא תמיד חוזרות למאורתן, במיוחד בקיץ, ובמקום זאת נחות במחסה או ב"כורסאות" של עשב וחומרי מצע אחרים שהוכנו לשם כך, בתוך עץ חלול או על סדק בין סלעים.
לעיתים קרובות במהלך הקיץ יסמנו הגיריות את חבריהן לקבוצה בריח, כדי לאשר מחדש את ריח הקבוצה על ידי הנחת הפרשות ריח מבלוטות תת-הזנב שלהן. כל חברי הקבוצה מבצעים פעולה זו, אך הפרטים הדומיננטיים מייצרים יותר הפרשה ומבצעים מריחת ריח בתדירות גבוהה יותר. בעוד לכל פרט יש ריח משלו, על ידי צבירת ריחות מפרטים שונים בקבוצה, מתקבל "ריח קבוצתי" המורכב מריחות חברי הקבוצה.
לאחר מכן מתפזרות הגיריות מהמאורה אל אזורי האכילה, אשר נראה כי הן יודעות מניסיונן כי יהיו מניבים בעונה זו של השנה או בתנאי מזג האוויר השולטים לעת זו. נראה כי הגיריות צופות מראש היכן יימצאו תולעים על פני האדמה בכל לילה נתון.
ברגע שהגיעו לאזור האכילה, הן נעות הרבה יותר לאט, באופן הנראה אקראי, אף שלעיתים נדירות יחפשו באותו השטח פעמיים. הן מחפשות כל מזון מתאים באמצעות חוש הריח. הגיריות בדרך כלל אוכלות לבד, לרוב תוך התעלמות מהאחרים, אף שהועלתה השערה כי הגיריות התרות יחד אחר מזון שומרות על קשר די קרוב כדי לבדוק את סיורי האחרות, וכך להימנע מלגשת למקומות שכבר נבדקו.
אם הגירית תופרע כשהיא רחוקה מהמאורה, היא תסתובב ותברח לביתה מבלי להעביר את המידע לחבריה, היות שאין לגיריות צליל אזהרה שָגור המושמע תכופות ויהיה מוכר מייד בעת סכנה.
תנועה ותחום המחיה
הגירית המצויה נעה בתחום מחיה של כ-1.2 ק"מ בממוצע באנגליה ועד לשבעה ק"מ בפולין. המהירות הממוצעת נעה בין 0.3 קמ"ש בספרד ועד 1.1 קמ"ש בשווייץ. גיריות מצויות בבריטניה מקימות שבטים המורכבים מקבוצות של זכרים ונקבות, עד 23 פרטים (כאשר הממוצע הוא שישה פרטים).
במקומות אחרים הן חיות בדרך כלל לבדן או בזוגות במסגרת טריטוריות בין-מיניות או תוך-מיניות. השבטים מונהגים על ידי זכר ונקבה דומיננטיים, ובשבט עצמו יהיו יותר נקבות מאשר זכרים. גיריות מצויות מעטות נעות לבדן בתוך תחומי השבט שמסומנים באתרי מחראות והפרשות מהבלוטה הזנבית המשנית.
לעיתים עלולות להתפתח מריבות על גבולות הטריטוריה. באנגליה, לשבטים רבים יש נחלה של 150-50 דונם עם חפיפה מעטה מאוד. המרחק המינימלי בין המאורות העיקריות של השבטים הוא כ-300 מ'.
מתזמנת את מועד ההיריון
הגיריות מגיעות לבגרות מינית בדרך כלל בגיל 12 עד 15 חודשים, ולנקבות יספיקו תשעה חודשים כדי להגיע לביוץ ראשון. רוב ההזדווגויות מתרחשות בפברואר, ועד סוף מרס כ-80 אחוז מהנקבות הבוגרות יהיו מופרות.
נקבות בוגרות מגיעות לייחום מייד לאחר ההמלטה בפברואר (בישראל בפברואר-מרס), ואילו במאי נקבות צעירות יצפו לייחום הראשון שלהן שיוביל להזדווגויות. כמה נקבות בנות שנה מגיעות לייחום בפעם הראשונה בשלהי אוגוסט ובספטמבר, כאשר מתרחש גם ייחום שני אצל נקבות מבוגרות יותר ושיא נוסף של הזדווגויות.
ההזדווגות עשויה להימשך 15 עד 60 דקות, אך נראה כי רק ההזדווגויות הממושכות יובילו להתעברות. היות שהנקבה מיוחמת במשך ארבעה עד שישה ימים, היא עשויה להזדווג כמה פעמים, לא בהכרח עם אותו זכר, ולמעשה היא עשויה להיות מופרית במהלך של יותר מביוץ אחד.
נראה כי הזדווגות חוץ קבוצתית אחראית לאבהות על 50 אחוז מהגורים. עד דצמבר יותר משלושה רבעים של הנקבות בדרך כלל כבר מופרות, אך תועד אובדן של כשליש מהעוברים. מתקיים סוג של דיכוי הפריון, כלומר בדרך כלל, בקבוצה חברתית, רק נקבה דומיננטית אחת תייצר עוברים בני קיימא.
הגורים היילודים מכוסים פרווה רכה אפורה, אשר על רקעה בולטים הפסים השחורים של העיניים. העפעפיים סגורים לחלוטין, עד השבוע החמישי לערך. אורך הגוף הוא 120 מ"מ בממוצע, ואילו המשקל משתנה מאוד – החל מ-75 גרם ועד 132 גרם – היות שגורים בהמלטות גדולות נוטים להיות קטנים יותר.
שיני החלב מתחילות להופיע בגיל ארבעה שבועות. השן הקבועה הראשונה מופיעה בגיל עשרה שבועות, והגורים מגיעים למערכת שיניים שלמה במהלך ששת השבועות הבאים. הנקבות מתחילות לגמול את צאצאיהן מיניקה החל מגיל 12 שבועות, והן נצפו מאכילות אותם במזון מוצק בגיל זה.
הגורים מגיעים לעצמאות בגיל שלושה חודשים. בתנאים טובים, גורים עשויים לגדול במהירות, ולהגיע למשקל של כעשרה ק"ג עד דצמבר, ולבגרות מינית בגיל שנה. הגיל המרבי של הגירית הוא 17 שנה ושמונה חודשים.
סימני שדה
עקבות - טביעות הרגליים של הגירית דומות לאלה של דוב קטן, אך טביעת כף הרגל הקדמית חסרה לעיתים את רישומה של כרית כף הרגל. רוחב עקבות כפות רגליהן גדול מאורכן, כאשר לכרית צורת כליה. לגירית חמש בהונות, אם כי לרוב רק ארבע מהן מותירות חותם.
בטביעות הרגליים הברורות ביותר ניתן להבחין בטפרים, במיוחד בארוכים יותר שעל כפות רגליהן הקדמיות. טביעת כף הרגל הקדמית היא ברוחב ארבעה עד שישה ס"מ ואורכה כחמישה ס"מ, או שבעה ס"מ כשטביעת העקב נראית לעין. אורך טופרי הרגל הקדמית עשוי להגיע עד שלושה ס"מ.
טביעות הטפרים של ארבע הבהונות החיצוניות יוצרות קשת הנפרדת מכרית כף הרגל, אך טביעת הטפרים האחוריים בדרך כלל חלשה יותר. טביעות כפות הרגליים האחוריות מעט יותר קטנות מן הקדמיות, אורכן כשלושה וחצי עד ארבעה ס"מ, ורוחבן ארבעה וחצי ס"מ ללא כרית העקב. כאשר כרית העקב נראית, אורכה של טביעת כף הרגל בכללותה הוא כשישה וחצי ס"מ. אורך הפסיעה 60-40 ס"מ, ובעת ריצה קלה 90-70 ס"מ.
גללים - גללי הגירית המצויה שחורים ודקים, לאחר אכילה מרובה של תולעי אדמה. אם מקורות המזון שלה מגוונים יותר, הגללים הם בצורת נקניקייה, בעובי של כשני ס"מ ובאורך של עד עשרה ס"מ.
בדרך כלל הגללים מחודדים בקצוות, אך לעולם אינם מסובבים. הם עשויים להכיל שיער, עצמות, חלקי חרקים שלא עוכלו, וכן גרעיני פירות. הגללים מונחים בחפירות המיועדות לכך, בעומק של כעשרה עד 15 ס"מ, לאורך שבילים הקרובים למאורה או לאורך גבולות הטריטוריה. בורות הגללים אינם מכוסים ועושים בהם שימוש חוזר.
מחילות - הגירית בונה מערכת מחילות אשר מורחבת בכל שנה. היא עשויה להיות בעומק של כמה מטרים ובעלת כמה כניסות. באירופה מעברי המחילות עשויים להיות באורך של למעלה מ-100 מ' במערכות גדולות מאוד (בישראל הם קטנות יותר).
המערכת תימצא לרוב על מדרון עטוי צמחייה נמוכה, אך הגיריות עשויות לגור גם תחת בניינים נטושים, בשטחי יער או בצריפים, בחניונים פרטיים, בשולי יישובים או באזורים של בתי קיט צמודי קרקע, וכן באדמה סלעית ובחללים שמתחת לסלעים גדולים או בדופן של ערוצי נחלים.
בתוך מערכת המחילות, אחת או יותר מיחידות המגורים מרופדות עשב מיובש, קש, טחב וכדומה. הגירית סוחבת חומרים אלה בהליכה אחורנית אל תוך המחילה, וזו הסיבה לכך שתמיד ייראה חריץ עמוק בקדמת הכניסה. שלא כמאורות השועלים, במערכת המחילות של הגירית לא יימצאו שיירי מזון בחזית, והיא אינה בעלת ריח כמו של מאורת שועל פעילה.
על עצים גדולים הקרובים למחילה יימצאו סימונים ברורים. זהו המקום שבו הגירית מנקה את טפריה מאדמה. שריטות אלה עשויות לשמש גם כסימון טריטוריאלי. במהלך החיפוש אחר מזון, אם הגירית נתקלת בקן צרעות או בקן דבורים היא תחפור בו עד תום.
הגירית אוכלת זחלים וגלמים, ולפעמים את הקן כולו. כאשר היא מחפשת אחר זחלי חיפושיות או תולעי אדמה, היא יוצרת ברגליה חורים קטנים דמויי משפך בעשב, ומותירה אותם אחריה. במרעה של פרות, הגירית נוברת בתוך גללי בקר בחיפושים אחר תולעים או זחלים. בשפלת יהודה נמצאו מאורות משותפות של גיריות ודרבנים.
סמל הגבריות ביפן וסגולה נגד קסמים
לציד גיריות לצורך מאכל, ביגוד, רפואה ושעשוע יש תיעוד היסטורי ממושך, אך בדרך כלל הן היו פחות מועדפות לציד מאשר חיות ניצודות אחרות. עצמות גיריות התגלו בחפירות ארכיאולוגיות לכל אורך הטווח ההיסטורי שלהן, אך לא במספרים משמעותיים בהשוואה לחיות אחרות. למשל, בחפירה אחת במזרח הדלתא של הנילוס במצרים התחתונה זוהה רק חופן עצמות של גירית הדבש, בינות מאות שרידים המתוארכים לתקופה שלפני כ-5,000 שנה.
במאות הקודמות התייחסו אל הגירית כאל חיית לילה מסתורית ומתבודדת. החרדה מאור ומאדם והחיים בפינות אפלות וחשוכות מתחת לפני האדמה ביער הפכו אותה, בעיני בני האדם, למסקרנת, לבעלת כוחות על-אנושיים ונשמה, ונוצרו סביבה אמונות תפלות רבות.
ביפן נחשבת הגירית לסמל הגבריות, כנראה בגלל פעילותה המינית הרבה. בספרות העתיקה של הרפואה העממית הופיעה הגירית מאז ומתמיד. השומן שלה נחשב לתרופה שבה השתמשו לטיפול בבעיות רבות: זפק, כאבים בכליות, שיעול וכאבי גפיים למיניהם. באחד הכתבים הופיע כי שומן גירית מעולה למריחת הידיים בזמן דיג במים קרים, וכן השתמשו בשומן גירית למריחת השוליים של פצעים כדי שהעור יישאר גמיש והפצע יירפא מהר יותר.
בתי מרקחת ומפעלי תרופות היו קונים שומן גירית כבסיס לכל מיני משחות – הוכחה קטנה לכך שגם האמונה העממית של קודמינו לא הייתה עיוורת. גם הכבד, הלב והמוח של הגירית מצאו קונים מאושרים ומושבעים שהאמינו שרגלי הגירית אמורות לשמור מפני רדיפות ולגרום לאהבת מסעות; כקמע היה נהוג לתפור אותם בתוך כיס באפודה, ובספרד תלו אותם על הכתף שישמרו על הילדים.
לאנגלו-סקסים נתנה הרגל הקדמית הימנית כוח ניצחון. העין הימנית, תפורה בעור של זאב, הפכה אדם לחביב, וכשבלעו אותה טחונה לאבקה היא גרמה לאהבה עמוקה. גם דם הגירית נחשב לבעל סגולות ריפוי. האמינו שהשיניים של הגירית מועילות נגד דבר ונגד קסמים, ושבשר הגירית שומר על מסעות כשאוכלים אותו מטוגן.
האמונה הזאת הייתה חזקה בעיקר אצל האנגלים. לעומתם היו הצרפתים יותר פיקחים, והתלהבו ממאכל של רגל של גירית עם כרובית, ללא שום קשר לאמונה תפלה. גם ראש הגירית עם פה פעור נחשב למגן מפני הרע. בימי הביניים ריפדו נעליים ברצועות עור גירית כתרופה לכאבי רגליים. בגרמניה נחשב עור הגירית גם כתרופת מנע נגד דבר, לכן השתמשו בנעליים ובחגורות מעור גירית.
גם בתקופת הקיסר אוגוסטוס האמינו שגירית מסוגלת להדוף קסמים, ולכן הציידים חבשו כובעים עשויים עור גירית וענדו רצועות עור גירית לצווארם של כלבי הציד. במקומות רבים השתמשו בכוח המגן של הגיריות כדי לשמור על חיות המשק, ובמיוחד על סוסים.
בדלקת פרקי המותניים משחו אותם בשמן גירית; האנגלו-סקסים האמינו ששומן גירית מאריך את חיי הסוס ושומר עליו מפני כל מחלה. בגרמניה היה נפוץ שימוש של עור גירית על צווארון סוסי העגלות, הם האמינו שעור הגירית על העול הודף צרות, מגן על סוס ורוכב מפני מוות ומחלות.
במאה ה-17 הפכו שומן הגירית ודמה המזוקק למאוזכרים תכופות בכתבים רפואיים כאמצעי לטיפול במגוון תחלואים, מכאב מפרקים שגרתי ואי נוחות במעיים ועד מחלת כליות, צרעת, אימפוטנציה ואפילו מגפה.
כאשר הוא מעורב ביין או בחומץ, שימש שומן הגירית כטיפול בגיד הנשה (אישיאס). דמה המזוקק של הגירית היה אמור לספק הגנה גם נגד רעל. נגד אובדן הזיכרון, הומלץ לקשור את רגלה השמאלית של הגירית תחת אחת הזרועות.
אך אפילו בטקסטים אלה, הגיריות נוטלות חלק קטן למדיי והן נותרו לא נפוצות ברפואה העממית גם בימינו. צריכה של גיריות מוגבלת כיום בעיקר לאזורים כפריים במזרח אירופה ורוסיה, וגם במרכז ודרום-מזרח אסיה, בשל הפיחות במעמדה כבשר ציד.
גיריות פרהיסטוריות ואבולוציה
לפני כ-23 מיליון שנה, במהלך תקופת ניאוגן, גרמו שינויים אקלימיים וגיאוגרפיים גדולים לצמצום שטח היער הצפוף והסבוך לטובת שטחים פתוחים. השינוי שאירע במקומות רבים מאוד בבית הגידול המריץ חברים שונים ממשפחת החמוס להתפצל למסלולי אבולוציה שונים ומגוונים: כמה מהם נותרו לחיות על עצים, כמה עברו למקווי מים, ואחרים פנו אל האדמה להפוך לטורפים יבשתיים מגוונים וביניהם האבות הקדומים של הגיריות בנות ימינו.
לפי ההערכות של ההיסטוריה האבולוציונית, לפני כ-20 מיליון שנה, בתקופת המיוקן, הגיריות הראשונות שהופיעו היו האבות הישירים של הגירית האמריקאית (Taxidea taxus)אשר הופיעה באסיה לפני שהתבססה באזור שכיום הוא מקסיקו, ארצות הברית וקנדה.
לגירית האמריקאית יש מקום סולידי בתיעוד הפוסילי, כפי שיש לקרובים אשר חיו לפני כשישה מיליוני שנים ונכחדו. פיצול נוסף במסלול האבולוציוני החל לפני בערך שלושה עד עשרה מיליון שנה, ובדיוק בתקופה זו הופיעו אבותיהן של שלוש קבוצות אחרות של הגירית המצויה, של הגירית הדובית (Arctonyx collaris) ושל גירית הדבש (Mellivora capensis) והחלו להתגורר באופן הדרגתי על אדמה המשתנה כל הזמן.
הגירית המצויה המוקדמת נעלמה בהדרגה מהאזורים הטרופיים בשולי התחום הגדול שלה, כשהחום בהם גבר, ואת מקומה תפסה הגירית הדובית אשר שגשגה בבית גידול זה. ההיסטוריה הפוסילית של גירית הדבש, המרוחקת יותר מהגירית המצויה מבחינה גנטית, עדיין אינה ידועה ברובה, אך כל הממצאים הקיימים מעידים על כך שנוכחותה באפריקה הייתה ממושכת, והיא מתוארכת מיליוני שנים לפני הגירית המצויה והגירית הדובית.
בד בבד עם השתנות הקרקע והצמחייה, השתנו גם הסמוריים (Mustelids), ומגוון קרובי המשפחה של הגירית החלו את הזחילה ההתפתחותית האיטית של מיליוני שנים, מצמרות העצים כלפי מטה כדי לחפש טרף צמוד קרקע.
שינויים רבים עברו על הגיריות על פי מה שניתן לשער שהיה מחקר שרידי המאובנים שלהן, אל הגיריות החיות והנושמות של ימינו: הגודל, הצורה, התפוצה והטריטוריה. אך דבר אחד נותר בעינו לאורך כל השינויים, כל הזמנים וכל הגיאוגרפיות, ותרם לכושר העמידה שלהן: הן תמיד היו בגדר טורף אפקטיבי ויעיל.
נדרסת בישראל אך לא בסכנת הכחדה
לגירית המצויה אין כמעט אויבים מלבד האדם, והיא מסווגת ברשימה האדומה של IUCN כמין שלא מצוי בסיכון אף על פי שבמקומות רבים חלה ירידה במספריה. בישראל ובמקומות אחרים בתחום תפוצתה גורם התמותה העיקרי הוא דריסה. בישראל נמצא כי רוב הדריסות היו בחודשי האביב פברואר-מאי .
התרחבות המין במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת הייתה כתוצאה של פיתוח חקלאות בנגב. כאמור, התקבלו דיווחים רבים על הימצאות גיריות בנגב באזור של משאבי שדה, שבטה, ניצנה, רביבים, אשלים ושדה בוקר, היו דיווחים על אוכלוסיות רבות במטעים, באזורי היישוב ובשטחים החקלאיים, ופרטים הגיעו עד לאזור מצפה רמון. בעבר, גיריות רבות מצאו את מותן במרכז הארץ ובצפונה כתוצאה מאיוד ועישון מאורות של דרבנים על ידי אנשי משרד החקלאות.
הגירית נפגעה קשה גם בתקופת ההרעלות הגדולות נגד תנים, ובשנות ה-60. גיריות רבות נפגעו גם מציד בגלל בשרן, שנחשב לטעים, ובשל תחביב הציד הלא חוקי בעזרת כלבי טרייר. בשנת 1976 הוחרמו 150 עורות של גיריות מסוחר עורות בשכם.
אוכלוסיית הגיריות התאוששה מהר מכל המפגעים הללו. אלפי גיריות ניצודו בעבר בבריטניה, כי נחשדו כמפיצות של מחלת השחפת לבקר. בפרוות הגירית משתמשים כחומר גלם מעולה להכנת מכחולים עדינים ומקצועיים, ובעיקר מברשות גילוח משובחות.
כתב וצילם: עזרא חדד
הכתבה התפרסמה במגזין "טבע הדברים ". לפייסבוק של "טבע הדברים "
לפנייה לכתב/ת 
