מה מחכה לנו אחרי המוות? כלום ושום דבר
המכון לרפואה משפטית באבו כביר מצית את דמיוננו במהדורות החדשות ובחקירות רצח כבר שנים. בסדרת הדוקו החדשה "המכון לרפואה משפטית" המצלמות נכנסות לראשונה אל המקום המסתורי ואל עבודתם של הרופאים עם הגופות. אבל למרות החומר הנפיץ וסקרנות הצופים, מה שבסוף מופיע על המסך הוא הומור שחור ועבודה שחורה
"יש לי ארבע רציחות על השולחן ומלא ריקבונות ואני לא מגיעה לזה", אומרת ד"ר מאיה פורמן בתחילת יום העבודה שלה ב"מכון לרפואה משפטית" (ימי ראשון, 21:00, 8HOT). בטח לא משהו שאתם שומעים על בסיס רגיל במשרד שלכם, כשמגיע השליח עם ארוחת הצהריים.
תעשיית הדוקו נמצאת בעיצומו של גל "אנשים עם מקצועות מעניינים", והרופאים שבחרו לחטט בגופות למחייתם במכון לרפואה משפטית - ללא ספק ממוקמים גבוה בסולם העניין. שלושת הפרקים בסדרה, שנקראת בפשטות "המכון לרפואה משפטית", עוקבים אחרי ארבעה רופאים - חן קוגל, מנהל המכון, אבי זלן ואלון קריספין, שמופיעים בפרק השני, ומאיה פורמן, ששמה עלה בעיקר בהקשר תיק זדורוב ופרשת רצח תאיר ראדה.
הפוטנציאל הוא כמובן עצום. המושג "המכון לרפואה משפטית באבו כביר" צץ בלא מעט מהדורות חדשות, בדרמות מתח ובסדרות משטרתיות. אנחנו מכירים את הפונקציה, אבל כמו בלא מעט מקרים אחרים, אין לנו מושג איך זה לעמוד כל כך קרוב למקום שרובנו נמלטים ממנו. או במילים אחרות, מסוג הסדרות שנדמה שכל מה שצריך לעשות בהן זה להדליק את המצלמה וללכת לסידורים, לחזור בערב, לקחת את חומרי הגלם ולהרכיב מהם סדרה.
סדרות כמו "ביקור בית" על צוותי הוספיס בית שמלווים חולים סופניים או "המתמחים", שליוותה מתמחים כירורגיים בבית חולים במרכז הארץ, עשו את זה ברגישות. בעיקר הן הצליחו להביא את הצופה אל תוך העולם המורכב והעדין של האנשים שחיים בקרבת המוות ולשתף את ההשפעה שלו על היום-יום שלהם. לזכותה של "המכון לרפואה משפטית" ייאמר שהיא לא מתפתה להפוך את האנשים שמובילים אותה לגיבורים אלא מנסה להניח בחזית את הצדדים האנושיים שלהם, וזה נעים ומרענן.
מהצד השני, אם לשפוט על פי שני הפרקים הראשונים – בראשון התוודענו למנהל המכון, ד"ר קוגל, ובשני ללזן וקריספין – "המכון", למרות הפוטנציאל, לא מצליחה לחצות את הרף ולהעמיק. אולי אלו הבחירות הליהוקיות או היעדר המיקוד, אבל למרות החומר הנפיץ והשנתיים הארוכות שבהן תועד, אין כאן פיצוח. אחרי השוק הראשוני מעד כמה הגופים המתים הפכו לרוטינה עבור העוסקים במלאכה, וההתרשמות מההומור השחור שמלווה אותה, הרוב מתנקז לרישומים, מספרים, טלפונים, והעבודה במכון לרפואה משפטית נראית כמו עוד יום במשרד, כלומר במכון.
