"יער אפל": חשבון נפש על חופי תל אביב
אחרי הגירושים מג'ונתן ספרן-פויר, ספרה החדש של ניקול קראוס מתמודד עם המשבר הקיומי שפקד אותה ומוכיח שהיא יודעת לכתוב, כל עוד היא לא מפנטזת על קפקא או טובעת בקבלה
שתי דמויות שעורכות חשבון נפש ניצבות במרכז ספרה החדש של ניקול קראוס. האחת, סופרת יהודייה ניו יורקית בשם ניקול; השני, עורך דין יהודי ניו יורקי עשיר בשם ג'ולס אפשטיין. חשבון הנפש של הסופרת כבת ה־40 ניעור בגלל פירוק נישואיה הממשמש כנראה ובא. חשבון נפשו של אפשטיין בן ה־68 ניצת בגלל הזקנה והקץ הממשמשים ובאים. משבר אמצע החיים ומשבר סופם, אם כן. וכל המשברים והגלים הללו מתדפקים ומתרפקים על חופי ישראל, שאליה קשורות מאוד שתי הדמויות, שסיפוריהן - מקבילים אך לא מצטלבים - מסופרים כאן לסירוגין.
אפשטיין, שתאוות החיים הגדולה שלו עד המשבר מתוארת בהתלהבות ובהרחבה (ויוצרת תחושת חיקוי קלה של סופרים יהודים־אמריקנים בני דור קודם, סול בלו ופיליפ רות, שתיארו דמויות דומות), מתגרש מאשתו אחרי מות הוריו, פורש ממשרד עורכי הדין שלו, מתחיל לחלק את רכושו וטס לבסוף לישראל מתוך תחושה לא ברורה ששם יימצא לו פתרון לחידת חייו. ואילו הסופרת, שנקלעה למשבר כתיבה כחלק ממשבר קיומי כללי, עוקרת להילטון בתל אביב, מלון שבילתה בו רבות בעבר החל מילדותה, ופוגשת שם פרופסור ישראלי לספרות שמשכנע אותה כי קפקא ביים את מותו באירופה וחי בישראל עוד שנים ארוכות. על הסופרת לטפל בעיזבונו, גורס הפרופסור המסתורי, ולהמשיך את יצירתו כסופרת שכותבת ליהודים על הגורל היהודי.
קראוס כתבה ספר שנקרא בשטף ובהנאה רבה, וכל עוד היא מתארת את המשבר ואת חשבון הנפש ואת תוצאותיהם המיידיות, ספרהּ חזק ובעל משקל. אבל כשקראוס מנסה לפתור את חידת חייהם של גיבוריה, היא מפגינה אומנם דמיון מרשים, אבל כזה שסותר, בהתרחקותו מהמציאות, את היסוד החמור, הרציני, של חשבון הנפש שעימו נפתחו עלילות ניקול ואפשטיין; כזה שמסכל את היכולת לעמוד זקוף מול החיים כפי שהם. החלקים ה"הזויים" בספר, על אף הקסם שיש בהם, מבליטים את היסוד החמקני שקיים פעמים רבות בספרות הפנטזיה, או "הריאליזם הפנטסטי". אפשטיין, שמתלווה לרב קבליסט כריזמטי לצפת, ופוגש שם ערב רב של רוחניקים ומתחזקים למיניהם, וניקול, שנוסעת למדבר בעקבות קפקא וכתביו האבודים, מאפשרים אמנם לקראוס ליצור מתח, להוסיף צבע ובשר לעלילת הספר, אבל פוגעים בחומרתו של הנושא הגדול שלה: חשבון נפש קיומי. חידת הקיום לא נפתרת, וגם לא מקבלת את הכבוד הראוי לה, בהעלאת גירה של רעיונות קבליים משומשים על "הצמצום" ו"החלל הפנוי". אף לא ברקימת פנטזיה על קפקא בארץ המובטחת.
בכלל, קפקא גיבור התרבות (לא הסופר), קפקא הרזה והמעונה, הפסיבי והחכם, קורץ לחובבי קיטש בכלל והקיטש היהודי בפרט. גם בקפקא הסופר עצמו - וכאן ודאי אכעיס שוחרי ספרות רבים - יש משהו חמקני ותאב פרדוקסים, נעדר מיניות וקונקרטיות; עניין שמושך אליו אינטלקטואלים מזן מסוים, המוצאים בעמימות, באניגמטיות־להכעיס, בצינה החמה שלו וביחסו הפרדוקסלי ליהדות ולרליגיוזיות מעין רוחניות חליפית - לא מספקת, בעיניי - לעידן פוסט־דתי.
בלתי נמנע להשוות בין 'יער אפל' של קראוס לספרו האחרון של בעלה לשעבר, ג'ונתן ספרן־פויר, 'הנני'. הגירושים, על כל הסבל שוודאי כרוך בהם, עשו משהו טוב מבחינה ספרותית לבני הזוג לשעבר. עד היום נרתעתי מהילדותיות והקיטש שנלוו לברק הספרותי של השניים, אבל נראה שעכשיו נכנסה רצינות אמיתית לספרות שלהם. ספרן־פויר קודח עמוק יותר ואמיץ יותר בתיאור המשבר הקיומי שהגירושים המתקרבים ממיטים על הגיבור שלו (הוא עוסק בסקס באופן ישיר, למשל). קראוס, לעומת זאת, חסכונית ואלגנטית יותר ממנו בספרה החדש, נעדר השומנים.
משותף לשני ספרי הפוסט־גירושים האלה גם העיסוק של שניהם ביחסם ליהדות ולישראל בד בבד עם עיסוקם במשבר האישי. מדוע לכרוך את היחס ליהדות בסיפור שהמוקד הפרטי שלו הוא התפרקותה של משפחה אחת? אני חושב שמעבר לסוגיות חיצוניות של מיתוג עצמי כ"סופר/ת יהודי/ת" מבצבץ כאן משהו עמוק יותר. היהודיות כרוכה במשפחתיות ללא היתר: הן משום שטקסי הדת היהודית מוכוונים בחלקם הגדול למסגרת משפחתית, והן משום ש"הסיפור היהודי" מהווה הצדקה להמשכת השושלת, המשכת הדורות, בעידן שבו שאלת ההמשכיות של המין האנושי עומדת לדיון (ע"ע תנועת האל־הורות), והוויתורים שההורות תובעת מההורים נתפסים כאיום. "נכספתי ליופייה ולחוסנה של התבנית, התבנית שכל הטבע (וכמה אלפי שנות יהודים) מעניקות לה את מרב השבחים: האמא והאבא והילד", כותבת ניקול. בקיצור, יהדות = משפחה. כך שפירוק משפחה מהווה אתגר לזהות היהודית. שני הרומנים, של קראוס ושל ספרן־פויר, מציגים את המשוואה העמוקה הזו כמעט מבלי דעת.
כמה מאבות הציונות חזו שקיבוץ היהודים לארץ אחת ישחרר אותנו מהשאלה מה זו יהדות. מה שהיהודים יעשו בתרבותם יהפוך ממילא ליהדות, לא משנה אם זה מה שכיוון אליו דוד המלך או האר"י. כך שבאופן פרדוקסלי, אנחנו כישראלים חופשיים יותר לעסוק במה שמעניין אותנו, לא כיהודים אלא כבני אדם. ספרה של קראוס, שמציג עיסוק אובססיבי במשמעות היהודיות, מזכיר לנו גם את יתרוננו זה.
"יער אפל", ניקול קראוס, מאנגלית: שאול לוין, מחברות לספרות, 255 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
