"הבוסמן": מצליח להבקיע קול

אם מסלול ההתבגרות הבורגני היה אגדת אבירים - הרי שהאביר הצעיר של 'הבוסמן' עומד לקטול את הדרקון. גיבור הסיפור הוא סטודנט לתואר שני בספרות, בימים האחרונים בטרם הגשת התזה, רגע לפני הכניסה לשוק העבודה. אבל הדרקון שלו מסרב להידקר, המשימה האקדמית יוצאת מכלל שליטה.

קו העלילה האקדמי מתגלה רק אחרי פתיחת הסיפור. רק אחרי שהמחבר, יונתן פיין, נותן לקורא כרטיס כניסה למסורת פרטית של קבוצת גברים בני 30, שנפגשים בסופי שבוע לשחק במגרש התיכון התל אביבי שבו למדו הגיבור וחבריו. את משחקי הכדורגל שלהם הוא מעצב כפארודיה קלה על מותחנים פסיכולוגיים וסיפורי מסתורין. שם הסיפור, 'הבוסמן', מתייחס למילת קוד בקבוצה: כינוי לשחקן מחליף אקראי, חבר או חבר של חבר שמגייסים בעת מחסור בשחקנים.

"הבוסמן". יונתן פיין

ההתרחשות המרכזית בסיפור מתארת בחיוך ובמבט לאחור את ההתפלפּות של הגיבור והמספר בעקבות פגישה מבשרת רע עם שחקן אורח ספציפי, הבוסמן בה"א הידיעה. הגיבור מתאר את האיש האפרפר - "מטמיע מערכות מהרצליה" - כדמות מראה סחית, מעצבנת, לדמותו שלו. זירת הסיפור הכדורגלנית, הסחבקית, של סופי השבוע, מצטיירת מכאן ואילך כבבואה מציקה למאמץ בחיי היומיום להשכיל, להתמקצע, להיכנס למגרש של הגדולים. הטריק הספרותי המרכזי בספר קשור להיפוך בין החובבני למקצועי, בין הסחת הדעת לעסק הרציני.

פיין משחק בשני סוגים של טיפוסים נוירוטים. גיבור הסיפור מזכיר דמויות נוסח ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד"; מתבגרים נצחיים שרגישים לניואנסים חברתיים, למעידות לשון, אבל לא מצליחים להשתמש ברגישות הזאת לטובתם. כלואים עדיין בניסיון להתקבל, להתחזות לאדם נורמטיבי. מצד שני, מסירת הסיפור כווידוי לקראת תבוסה והתחרפנות, והשימוש בדמות של כפיל כמעט שטני, קושרים את 'הבוסמן' לסיפורים גותיים, לקומדיות שחורות, על צעירים הוזים שלא מצליחים להבדיל בין הצללים בנפשם למציאות הממשית.

יונתן פיין ומגרש הכדורגל בעירוני ד', תל אביב(צילום: (מימין) מוטי קיקיון, (משמאל) קבוצת כדורגל בד')

החניך האקדמי הנבוך, העומד בפני קריסה או בריחה מהמציאות, הוא אורח חוזר בפרוזה הישראלית. ודאי בשנות האלפיים. אבל גם בשנות ה־60, כשא"ב יהושע הפך בסיפור "מול היערות" את דמותו של סטודנט נצחי לגיבור פארסה קודרת, אפוקליפטית - הוא נשען על שושלת של דמויות חוקרים או אומנים שנושא המחקר והיצירה שלהם משתלט על חייהם. הגיבור של פיין כותב על פואמה מאת המשורר האנגלי קיטס, בן המאה ה־19. הסיפור המיסטי־ארוטי של קיטס חודר לעלילת הסיפור של פיין כמין בדיחה עצובה, חלקית, שהגיבור־המספר עצמו מפרש ומציג לקורא. התגנבות נועזת לטירה, לחדרה של בתולה אדוקה, בפואמה של קיטס - מתגלגלת בסיפור הישראלי למפגש מיני בין שתי נשמות אבודות, הגיבור ואישה שהוא פוגש בבר.

'הבוסמן', ספרו השני של פיין (אחרי "משוחרר"), יכול להזכיר כמה מספריה של מאיה ערד, ודאי את ההתבוננות שלה בתככי החצר של חיי הספרות והאקדמיה, בעזרת מחווה לקלאסיקה ספרותית; את ההשוואה האירונית בין היצירה המופתית לחיים אפרפרים, עכבריים. בכלל, 'הבוסמן' מצטרף לשורת יוצרי פרוזה ישראלית בשנות האלפיים שתיארו באופן סאטירי את השאיפה להצטרף למסדר האבירים האקדמי, את הכניעה של מקדש הצווארון הלבן לחוקי משחק כלכליים במובהק (תמר מרין, נעה ידלין, אסף סעדון ואחרים). רק שאצל פיין לא מורגש רצון להפנות אצבע מאשימה, להתיז ארס, לבזות את הנפשות הפועלות, להוקיע את המערכת בכללותה - אלא להבין את המקור למרירות הזאת, לתחושה של היתקעות ועמידה במקום.

יונתן פיין וחבריו מקבוצת הכדורגל(צילום: קבוצת כדורגל בד')

ברגעיו המוצלחים, הסיפור כולו מתפרש כרצף פגישות של הגיבור עם יצורים מסוגו, בוסמנים. הפרופסור הירושלמי הדלפון, השותפה לזיון חד־פעמי. המכשף המובס, האהובה הקמלה. אנשים שלא מצליחים לעשות את קפיצת הדרך אל ההתבגרות. להתפשר, להתאים את עצמם למסגרת. ואולי: אנשים שנסיבות חייהם, המעמד הכלכלי והחברתי שלהם, מגבילים אותם באמת. בניגוד לחוסר המוצא שמאפיין את דמותם, הסיפור מוצא דרך נינוחה וקולית לחקות סיפורים אחרים - דרמת הכדורגל, מעשיית האבירים, הסאטירה על חניכה אקדמית - לאמץ סגנונות אחרים בלי לעשות מזה עניין. גם העובדה שמדובר בספרון דקיק - בין רומן לסיפור קצר - ממחישה היצמדות לפרופורציה בריאה.

כך, פיין מוצא דרך אוהדת ולא פסיכולוגיסטית לגעת בשאיפה הרומנטית או הילדותית הזאת - לשמור על ייחוד מוחלט. לטפל באופן קל ומשעשע בסיפור שמבוסס על הגזמה, ניפוח, איבוד עשתונות. בניגוד להתנהלות של הגיבור בזמן אמת - לחוצה, מסורבלת, ילדותית - ברגע שהוא מוכן להתייחס לחיים כאל משחק חובבני ולא יותר, הוא מסוגל להבקיע קול, להפוך למספר סיפור.

"הבוסמן", יונתן פיין, אפיק, 108 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"