הקשר בין מכבי חיפה לאדם שזכה בטוטו
אדם ממוצע, שנופל בידו סכום כסף גדול, אינו יודע להתנהל בעולם התוכן החדש והעשיר אליו הוא נקלע. כך גם במקרה של אימפריות כמו מכבי ת"א בכדורסל ומכבי חיפה בכדורגל, שמוצאות עצמן כאנדרדוג ולא מצליחות להתאים עצמן למצב החדש
זה קשור לאופי של קבוצות ושחקנים פרטיים. לא בכדי עולם הספורט מחולק לקבוצות "גדולות" וקבוצות "קטנות". זה גם קשור לכסף - הקבוצות הגדולות הן בדרך כלל עשירות ויכולות לרכוש את השחקנים הטובים ובכך להמשיך ולשמר את מעמדן במועדון הגדולות. אבל כסף הוא לא כל הסיפור. כסף הוא אמצעי לעזור לקבוצה למקם את עצמה במועדון הגדולות. הדבר העיקרי הוא מנטליות של מועדון גדול ואת זה כסף לא קונה.
כדי לנסות להצדיק את טענתי, אתייחס למה שקורה בשנים האחרונות למכבי תל אביב בכדורסל ולמכבי חיפה בכדורגל. שתי הקבוצות נחשבות, בצדק רב, לאימפריות בענף שלהן. הן קבוצות עם מסורות של הישגים ותארים. אבל מה שקורה להן בשנים האחרונות הוא שהן מאבדות את מנטליות "הקבוצה הגדולה". קבוצות גדולות מסגלות לעצמן עם השנים מנטליות של קבוצות מנצחות. זאת מין יוהרה שיוצרת מעין הרתעה לקבוצות ה"קטנות" שבאות לשחק נגדן (מה שידוע בכינוי "המכביזם"). שחקנים שמשחקים בקבוצות אלה יודעים שכל משחק הוא גמר גביע וכל הפסד הוא סוג של סוף העולם. זה הופך להיות האופי של המועדון ולא משנה מי השחקן או המאמן שמגיע לשם, הוא נדבק בחיידק ומתחיל לדקלם את המנטרות הידועות.
עד כאן האלמנט הסוציולוגי. כאן נכנס לסיפור האלמנט הפסיכולוגי. כאשר קבוצות כאלה מביאות מאמנים ושחקנים שאינם מצליחים להתאים את עצמם לרוח המועדון - דומה מאוד לאותם אנשים שזוכים בכסף הגדול ולא ממש יודעים איך להתמודד עם המציאות החדשה הזו. זו הנקודה שבה מתחיל תהליך של כרסום במעמד של הקבוצות האלה. וכך אנו עדים לתקופות של "מדבר" עבור מועדונים שנשארים "גדולים" בעיני עצמם והאוהדים, אך בפועל על הקווים או על המגרש מתרוצצים אנשים שלא יודעים להתאים את עצמם לתוך מנטליות מנצחת. וכאשר רוב השחקנים בקבוצה הם סוג של "אנדרדוג" שכל חייהם הספורטיביים שיחקו בקבוצות קטנות או הם עצמם היו כינור שני או שלישי בקבוצות שלהם, קשה להם לבצע את השינוי הזה בראש. ואז הקבוצה מתחילה לסגל לעצמה אופי של אנדרדוג ומחפשת ל"גנוב ניצחון" לעומת קבוצה גדולה שבאה כל משחק עם "קילינג אינסטינקט" שיוצר אלמנט הרתעה ופחד אצל היריבה. לכן, בסופו של דבר, קשה למועדונים קטנים לשמר המשכיות אחרי הישגים כמו אליפות (ראה מקרה קרית שמונה או לסטר).
מתי זה כן קורה? כאשר קבוצה רוכשת שחקנים שרגילים להיות במרכז הבמה (מכבי חיפה בשנות ה-90 כדוגמה), או, לחילופין, שחקנים שהם ווינרים באופי שלהם ומשתלבים במארג המנצח של "הקבוצה הגדולה". הצצה לעולם התוכן של בניית קבוצה ניתן לקבל בסרט הנפלא "יום הבוחר" (Draft Day), שמתאר את הדילמה של מנכ"ל קבוצת פוטבול אילו שחקנים לגייס בדראפט. הוא מתחבט איזה מרכיבים חשובים יותר למארג הקבוצתי שלו - אופי או יכולת מקצועית. זהו סרט מומלץ מאוד לכל מנכ"ל/מנהל מקצועי/מאמן לעניין בניית סגל ובחירת שחקנים. ולמי שלא ראה אותו, אל תתייחסו לדברים שכתבתי כספוילר.
דוגמה מצוינת בעיני לתהליך כזה הוא ניר קלינגר - מי שגדל במחלקת הנוער של מכבי חיפה ושיחק במכבי חיפה ומכבי תל אביב. הוא היה זה שהוביל את דור המדבר של מכבי תל אביב לארץ המובטחת ומנסה לעשות את אותו דבר היום בהפועל חיפה. אין ספק שהסיבוב השני יהיה האתגר הגדול שלו להנחיל לקבוצה שלו מנטליות של קבוצה גדולה. נכון, קבוצות לומדות את המשחק של הפועל חיפה ומתכוננות אליה, אבל בסופו של דבר זה לא רק עניין של כדורגל. יותר מכל, האתגר הגדול של קלינגר כמאמן הוא לגרום לשחקנים שלו לסגל את המנטליות הזו ולבוא לכל משחק כשהם משדרים את הביטחון העצמי שהם הולכים לנצח ולא להרגיש שהם "עשו את שלהם" עם ההישג בתום הסיבוב הראשון, ועתה מספיק להם להבטיח את המקום בפלייאוף העליון.
באותה נשימה אזכיר את התהליך (שוב המילה הזו), שקרה להפועל באר שבע בהובלת אלונה ברקת. זה היה תהליך ארוך ודי סיזיפי עד להגעתו של ברק בכר, שבמסגרתו אלונה הרחיקה מהקבוצה כל סממן של קבוצה קטנה והנחילה למועדון אופי ומסורת מתחדשת. החתמתו של ברק בכר הייתה החותמת האחרונה ומאז הכל היסטוריה. עתה, החלק הקשה הוא לשמר את המעמד הזה.
*הכותב הוא דוקטור המתמחה במנהיגות של מאמני ספורט ומייעץ לקבוצות ומאמנים
לפנייה לכתב/ת 
