"בתי הדין הרבניים עזרו לו להרוס את חיי"
"ההסכם קבע שאני צריכה להצהיר שאני מוחלת לבעלי על הכול, ולהתחייב לא לתבוע אותו בעתיד – ושגם בתי לא תתבע אותו! בית הדין ניסה לסחוט אותי בתמורה לגט שחיכיתי לו! וגם הגט עצמו היה חד צדדי לגמרי: הוא קבע, למשל, שאני צריכה לוותר על הכתובה. למה?" פנינה רבי, עגונה מזה 27 שנה, מזהירה מחיזוק כוחו של בית המשפט הרבני
התחתנתי בשנת התשמ"ט, 1989, וכיום אני בת 61. השנתיים שבהן חייתי בפועל עם האיש שאני אנוסה לקרוא לו בעלי היו שנים של התעללות ואלימות מצדו. השנים הבאות, קרוב למחצית חיי, היו שנים אבודות שבהן רדפתי לשווא אחרי המסמך שישחרר אותי ממנו. פחות משנתיים אחרי נישואינו, ב-1990, נפתח תיק גירושין בבית הדין הרבני בירושלים. במאי 1992 קבע בית הדין מועד לסידור הגט. בעלי ביקש לדחות את מתן הגט בחודש וחצי ובית הדין הסכים. באותו הזמן הוא ברח מהארץ ולא שב לכאן מאז.
נולדה לנו בת אחת, שכיום נשואה ואמא בעצמה. בתי גדלה בלא אבא ובלא שהכירה או פגשה את אביה. ציפיתי לפתוח בחיים חדשים. להיכנס לזוגיות חדשה, טובה יותר, להוליד ילדים נוספים. אבל כאישה שומרת מצוות, לא יכולתי לעשות זאת בלא גט. ואת הגט לא קיבלתי, בשל מסכת ארוכה של התחמקויות שביצע בעלי בחסות ובעזרת בתי הדין הרבניים. במהלך השנים ניהלנו משא ומתן על הגט דרך גורמים מתווכחים אך לא יצא מכך דבר. פניתי אלף ואחת פעמים לבתי הדין ושלחתי מיליון מכתבים. דבר לא עזר. דיברתי לרוח, לקיר.
יש גט, אבל כבר "לא שמיש"
הדבר הנורא ביותר הוא העובדה שבעלי כן שלח לי גט, כבר ב-2002, אבל במשך כמעט עשור פשוט לא ידעתי על כך! אף אחד בכל בית הדין לא טרח להגיד לי! רק ב-2011, כשפניתי לבית הדין לבקש אישור על היותי עגונה, סיפרו לי שבעלי שלח לי גט, אך טענו ש"הוא כבר לא שמיש".
חמש שנים אחר כך, כשפניתי לדיין באופן אישי ודרשתי לראות את הגט, קראו לי לבוא לקבל אותו. ואז אב בית הדין שלף נוסח הסכם ואמר שאוכל לקבל את הגט רק אם אחתום על ההסכם.
ההסכם קבע שאני צריכה להצהיר שאני מוחלת לבעלי על הכול, ולהתחייב לא לתבוע אותו בעתיד – ושגם בתי לא תתבע אותו! בית הדין ניסה לסחוט אותי בתמורה לגט שחיכיתי לו! וגם הגט עצמו היה חד צדדי לגמרי: הוא קבע, למשל, שאני צריכה לוותר על הכתובה. למה? מאחר ולא הסכמתי לחתום על ההסכם ועל הגט החד-צדדי, הוכרזתי אני כ"סרבנית". אני? סרבנית? ומה עם כל שנות הסרבנות שלו?
רק כשפניתי לארגון "מבוי סתום" המסייע לנשים במצבי ולעורכת הדין בתיה כהנא-דרור החלו לזוז דברים. כשראינו שדבר לא מתקדם בבית הדין האזורי הגשנו ערעור לבית הדין הגדול (הארצי). הערעור התקבל. גם בבית הדין הגדול ניסו להחתים אותי על ההסכם, ולקח זמן עד שהשתכנעו שזכותי לא לחתום עליו. גם מבקר המדינה נזף בבית הדין על התנהלותו בעניין שלי, אבל בינתיים ללא הועיל. כעת אנו מחכות להחלטת בית הדין הגדול.
עו"ד כהנא דרור מנהלת כיום מאבק נגד הצעות חוק שמנסות לחזק עוד יותר את בתי הדין הרבניים ולתת להם סמכויות בנושאים נוספים. לאחרונה הגעתי איתה לכנסת לדיון באחד החוקים הללו. אבל לא ממש הצלחתי לדבר. חברי כנסת, כמו ניסן סלומיאנסקי ואחרים, כמעט בלעו אותי כששמעו מה שיש לי לומר.
ברגע שאמרתי את המילה "סחטנות", השתיקו אותי. האם לא נעשתה לי סחטנות? נציגי בתי הדין בוועדה אמרו: "התיק עדיין פתוח, אי אפשר לדון בו כאן". אבל לא התכוונתי לדון בתיק שלי בכנסת - המקום לדון בו הוא בבית הדין. כל מה שרציתי הוא להציג את ההתנהלות הקלוקלת של בית הדין, שעזרה לבעלי להרוס את חיי!
מדוע לחזק את בית הדין עוד יותר?
כרגע מקודמות בכנסת שלוש הצעות חוק לחיזוק כוחם של בתי הדין הרבניים:
חוק הבוררות- שאומר שאנשים שיש ביניהם תביעה אזרחית (לא רק על גירושין ואישות אלא כל נושא אזרחי) יוכלו לגשת לבוררות בבית דין רבני, מה שיהפוך את בתיה"ד לבית משפט אזרחי לכל דבר למרות שנשים בכלל לא יכולות להעיד בו ושהוא לא מחוייב לחוקי המדינה אלא להלכה, שאומרת למשל שנזק בשוגג (רשלנות רפואית, תאונות דרכים וכו') לא מזכה בפיצויים.
חוק המשפט העברי - שאומר שבכל מקרה שבו שופטים נתקלים בסוגיה שאין לה תשובה בחוק או בפסיקה הקיימת הם יפנו למשפט העברי (פסיקות רבנים).
סעיף המשפו העברי בחוק הלאום - סעיף שמקנה לחוק המשפט העברי מעמד של חוק יסוד, כלומר, בעצם אומר שפסיקות רבנים מקבלות מעמד גבוה לפחות כמו פסיקות של בג"צ.
ואני שואלת: תפקידו הקיים של בית הדין הרבני, דיני האישות, הנישואין והגירושין, הוא דיני נפשות. אז תגידו לי – מדוע לחזק את בית הדין עוד יותר, אם כך הוא ממלא את תפקידו?.
לפנייה לכתב/ת 
