בחודש הבא תיפתח במנהטן וויל קולג׳ תערוכת אמנות תחת השם MOTHER-SURVIVOR. התערוכה תלקט את עבודותיה של האמנית לאה ויינברג, שיצרה את המיצגים לתערוכה בהשראת סיפור ההישרדות והתקומה של אמה, פאולה. ״נהגתי לשאול אותה איך נשארת אופטימית״, היא מספרת. ״היא אמרה שהרע מכל קרה ועכשיו חייב להיות רק טוב״.

התערוכה נפתחת כמה שנים אחרי פטירתה של פאולה. ״הרגשתי שאני חייבת לשחרר את כל הסיפורים שסיפרה לי״, מסבירה ויינברג, שכבר 12 שנים חיה בניו יורק.

היא הגיעה לכאן בעקבות העבודה של בעלה ומהר מאוד השתלבה בסצנת האמנות המקומית.עסקה בתחומי אמנות רבים, החלה מאמנות פלסטית, יצירת והצגת תיאטרוני בובות, מריונטות, תיאטרון רוכל ועוד, אבל כשהחלה לעבוד בפיסול רשת מתכת, החלה ליצור ממקום אחר. ״אני מתייחסת לזה כאילו אני רושמת עם היד את הדמויות. התאהבתי בחומר הזה ועברתי לפסל בו בעיקר״.

מיצירותיה של ויינברג

ויינברג חיפשה קהילת אמנות מקומית והצטרפה לקבוצת אמנים שיש לה גלריה ובה מציגים האמנים את התערוכות שלהם. ״באתי בלי להכיר אף אחד וזה מאוד עוזר. את מקבלת מידע חשוב, איפה לעבוד איפה לקנות״.

בישראל, היא מספרת, חיי אמן מורכבים יותר, כאן, היא הרגישה שהאופציות מתרחבות. ״הצגתי גם בישראל אבל כאן נוח יותר לאמנים. יש במה גדולה יותר ואופציות להציג. אגודות האמנים בארה״ב מפותחות מאוד. אם את חברה באגודות (ולא תמיד קל להתקבל לכל אגודה, יש כל מיני תנאים) אנחנו עורכים מפגשים, לכל אמן באגודה יש תפקיד, ואנחנו גורמים לדברים לקרות״.

דרך היצירות של ויינברג נפתח חלון קטן לנפש ואפשר להסיק מהן, על הדברים שיושבים על ליבה. ״בדרך כלל אני יוצרת דמות נשית, ולאט לאט מדמות אחת זה הפך להרבה דמויות ביחד. בשלב מאוחר יותר הבנתי מאיפה זה בא. אנחנו שלוש אחיות״, היא מספרת, ״אמא שלי הביאה אותנו לעולם אחרי שאיבדה את המשפחה שלה. פתאום הבנתי שאני יוצרת את הביחד הזה שהיה לנו בבית״.

היא מתארת בית אופטימי עם הורים ניצולי שואה. ״אמא שלי מעולם לא הקריאה ספר, אבל תמיד סיפרה סיפורים והם תמיד היו שמחים, תמיד על המשפחה שלה. ההורים ובני דודים ואני זוכרת איך כל הילדות, נראה היה לי שיש לנו משפחה מאוד גדולה כי היא החייתה את כולם דרך הסיפורים. בשלב מאוחר הבנתי שאף אחד מהם לא שרד״.

פאולה ז"ל ולאה ויינברג. "לשמור בכל דרך על הזיכרון"

מהסיפור המשפחתי הזה, נולדו רבות מעבודותיה של ויינברג. ״ביום השואה נהגתי לעצום עיניים ולדמיין את אמא שלי נפרדת מאמא שלה ושתי האחיות שלה. בשלב מאוחר עשיתי תבליט שמתאר את זה. הרגשתי שאני חייבת לשחרר את כל הסיפורים שסיפרה לי״.

פאולה, אמה, נפרדה בגיל 18 ממשפחתה שנלקחה ברובה למשרפות באושוויץ. במחנה מונה פאולה לממיינת הבגדים במשרפות. ״אמא שלי מיינה בגדים של נשים וילדים. היא הגיעה מעיירה קטנה בה כולם הכירו זה את זו. אחד הגברים שמיין בגדי גברים מצא את התמונות של אמא שלה באחד הכיסים. הוא נתן לאחד המובילים להעביר את זה לאמא שלי. מהיום הראשון הריחו שם את הריח והבינו מה קורה. היא ידעה שאם קיבלה את התמונות זה רק הגיע מכיס של מי שכבר איננו. היא נאלצה למהר ולהחביא את התמונה, אבל לא ידעה היכן להחביא אותה. הדבר היחיד שהיה בידה היתה פיסת הלחם האחת שקיבלו כל יום. היא דחפה במהירות את התמונה למנה היומית של הלחם ולא אכלה. כל יום העבירה את התמונה ללחם החדש כשהיא אוכלת את הלחם של אתמול. בראש שלי הלחם הזה היה תיבת האוצרות שלה. זה היה כלי ההישרדות שלה לשמור על תמונות המשפחה, לשמור בכל דרך על הזיכרון, על מי שהיא״.

מיצירותיה של ויינברג. Fire Flowers

לאה מספרת שכשפנו אל אמה מארכיון ״לאסוף את השברים״ של ׳יד ושם׳ ביקשו את התמונה לארכיון, אבל פאולה לא יכולה הייתה לוותר. כשנפטרה, החליטו בנותיה להעביר את התמונה לארכיון ושם גילו מדוע הייתה קרועה. ״סיפרו לנו שהתמונה קרועה כי אמא שלי פגשה, עם עלייתה לישראל, חברת ילדות מהעיירה שלה, שבכתה וסיפרה שאין לה תמונה למזכרת של המשפחה שלה. בתמונה ששמרה אימי נראו גם אחיה של אותה חברה. אמא שלי חתכה מיד את התמונה ונתנה לה את החצי עם האחים. זה היה מאוד מרגש״.

בתערוכה החדשה כאן בניו יורק, לאה עושה שימוש בכל אותם אלמנטים שמגלמים בדרכים שונות את סיפורה של אמה. ״בתערוכה אני משתמשת בחפצים שאנשים זורקים ודברים שקשורים בסיפור של אמא שלי כמו בלחם. אני משתמשת בחומרים שלא צריכים, שנראה היה שאין בהם שימוש, כדי שאלו יסמלו את כל אותם אנשים שנראה היה לנאצים שאין בהם תועלת. אני החלטתי לעשות שימוש חוזר באותם חומרים כדי להוכיח כמה תועלת עוד יש בהם וכדי להראות שכל דבר יכול להפוך יפה. העבודות קשורות לעבר אבל גם מדברות על העתיד״, היא מוסיפה.

התערוכה תיפתח ב-23 בינואר ווינברג מקווה שיגיעו כמה שיותר אנשים בכל הגילאים, בתקווה שידעו קצת יותר על השואה ויזכו להשראה מסיפור התקומה האופטימי והנחוש של אימה. חשוב לי שיבינו שאנחנו רוצים לזכור איך השורדים הצליחו להיאחז בחיים ולמה צריך לשמור על אופטימיות״. היא אומרת. ״מי שרוצה להביא קבוצות לתערוכה, אשמח לתאם וללוות אותם בתערוכה, לספר את הסיפור של אמא שלי, אתן את כל כולי״.