כיפי לכאורה: על הייאוש בשייט תענוגות
חיוכים מקצועיים, ההנאה כמוצר צריכה והרבה ייאוש - כשמגזין אמריקני שלח את דיוייד פוסטר וואלאס לסקר הפלגה בספינת נופש היה ברור שענף שייט התענוגות ועולם התיירות כולו יחטוף ובגדול. בחזרה אל יצירת המופת "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"
"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא. כמו רוב הדברים העצובים ללא-נשוא, נדמה שהגורמים לו חמקמקים ומורכבים להפליא ותוצאתו פשוטה: על סיפון ה'נדיר' - בעיקר בלילה, כשהכיף המובנה פסק וכל החיזוקים ורעשי העליצות נדמו - הרגשתי ייאוש".
בשנת 1997 המגזין האמריקני "הרפרז" שלח את הסופר דיוויד פוסטר וואלאס להפליג במשך שבוע בספינת תענוגות בקריביים. פוסטר וואלאס חזר עם מסה בשם "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", יצירת מופת, לא פחות. הסופר, בן ה-33 באותו זמן, פירק את חוויית החופשה לגורמים בניסיון להראות את הזיוף שמאחורי עולם הקרוזים, אך לאורך כל הספר (ספרון של 119 עמודים למעשה) דבריו מהדהדים לחוויות בכל תחום התיירות ובעצם לכלל החברה המערבית הקפיטליסטית. נשמע כבד, אל דאגה פוסטר וואלאס עושה זאת בקלילות חיננית ועם הרבה הומור.
הוא מתחיל עם שחיטת חוברת ההפלגה של חברת השייט. "הפיתוי האמיתי בחוברת אינו הזמנה לפנטז אלא בנייה של הפנטזיה עצמה", הוא כותב. "אין זו הבטחה לכך שתוכלו לחוות הנאה אדירה, אלא שאכן תחוו אותה. שהם יוודאו שזה יקרה. שהם ינהלו בדקדקנות כל קמצוץ של כל אופציית-הנאה כך שאפילו התהליך המאכל הנורא של תודעתכם הבוגרת ושל יכולת הפעולה שלכם ושל האימה לא יצליחו לדפוק את הכיף שלכם.
"בשייט התענוגות אני משלם תמורת הזכות למסור למקצוענים מיומנים אחריות לא רק על החוויה שלי אלא גם על הפרשנות שלי לחוויה הזאת - כלומר, על ההנאה שלי. ההנאה שלי היא למשך 7 לילות ו-6.5 ימים המנוהלים בתבונה וביעילות… בדיוק כמו שהבטיחה הפרסומת לשייט - לא, כמו שכבר הגשימו מודעות הפרסומת, עם לשון הציווי שלהן שהופכת אותן לאו-דווקא להבטחות אלא לחיזויים".
כשקראתי את השורות האלה חשבתי על הקביעה החברתית הבלתי ניתנת לערעור שנופש או טיול שווים בהכרח לכיף. נסו להיזכר בכל הפעמים שסיפרתם לחברים או לקרובי משפחה שהזמנתם חופשה בחו"ל. כמעט תמיד תזכו לתגובה של השתאות עם "איזה כיף!" מחויך. לאחר שהכל מסתיים, כשנפגשים שוב בארץ, נתקלים לא פעם בשאלה ללא סימן שאלה: "נו, איך היה!", שכוללת בתוכה את התשובה, "כיף! כיף!". חופשה היא מוצר צריכה שמבחינת החברה אם רכשת אותו אז חובה עליך ליהנות, אחרת משהו לא בסדר איתך או כנראה שפישלת בצורה כזאת או אחרת.
במהלך המסה מתאר פוסטר וואלאס בדקדקנות את השירות על אוניית הפאר. בניגוד לטקסט ביקורתי שניתן למצוא בערוצי תיירות, במקרה הזה דווקא הפרפקציוניזם של הצוות מטריד את הכותב. הוא מספר איך בכל פעם שהוא עוזב את תאו ליותר מ-30 דקות, הוא שב ומוצא אותו נקי ומסודר. אך אם הוא חוזר לאחר 29 דקות, אז המקום נמצא בדיוק באותו מצב שבו השאיר אותו.
וזה מטריד אותו. הוא מנסה ליצור קשר עם המנקה ולהתחבב עליה, אך בשלב מסוים מבין שהדבר יהיה חסר משמעות. "היא הייתה מנקה את התא שלי ביסודיות פנומנלית לא פחותה גם אם הייתי שמוק", הוא טוען ומשווה את החווייה להתארחות בבית של מישהי שמסדרת ומנקה אחריך כל הזמן, לא מתוך חיבה, אלא בשל ציות לצו של איזו נוירוזה אישית הקשורה לסדר ולניקיון. "תהיה זו הקלה מבחינתה כשתסתלק", הוא מסכם.
החיוך המקצועי - קווים לדמותו
עובדים רבים בענף התיירות ובתחום השירות באופן כללי מוגדרים לא פעם כ-"שקופים". נכון, רוב הלקוחות נוהגים בנימוס, אבל העובדה היא שכדי שנהנה מחופשת הכל-כלול, לדוגמה, אנשים רבים מזיעים קשה מאחורי הקלעים, לא פעם תמורת שכר זעום. אסור לנו לראות את אותן טיפות זיעה שעלולות להרוס את ההצגה ולגרוע מהנאתנו.
"ראיתי שה'נדיר' היא אונייה קשוחה מאוד", כותב פוסטר וואלאס בקשר לטענה של אשת יחסי הציבור של הספינה כי אנשי הצוות אוהבים את מה שהם עושים ואוהבים לשרת אנשים. "האונייה מנוהלת בידי סגל יווני של קצינים ומפקחים תופסי-תחת, וראיתי שהצוות המבוזה חי בפחד מוות מהבוסים היוונים האלה שהשגיחו עליו ללא הרף בשבע עיניים, ועבד עבודה קשה, כמעט דיקנסית - שהייתה קשה מכדי שיתייחסו אליה בעליצות אמיתית".
בהקשר זה הוא מוסיף: "ראיתי שהעובדים המבוזים חשו בכל זאת מין חיבה לנוסעים, אבל זו הייתה חיבה השוואתית - אפילו הנוסע שתובענותו אבסורדית מאין כמוה נראה חביב ומבין בהשוואה לקפדנות המחמירה של היוונים".
פוסטר וואלאס משתמש בהערות שוליים רבות וארוכות שמעניקות לטקסט מעין קול שני שמעשיר ומתכתב עם הדברים שהוא עצמו כותב. אחת מאותן הערות שוליים עוסקת ב"תופעת החיוך המקצועי, מגיפה לאומית בענף השירותים". פוסטר וואלאס כותב: "בשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על ה'נדיר': רבי מלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי-פנכה של מנהלי מלון, מנהל השייט - החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב".
הוא מציין דוגמאות נוספות למקומות שבהם נפוץ אותו "חיוך מקצועי", ולבסוף תוהה: "האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים כאלה מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר הגדל והולך של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של החיוך המקצועי? על מי לדעתכם הם עובדים עם החיוך המקצועי? עם זאת, עכשיו גם היעדרו של החיוך המקצועי מעורר ייאוש".
"הרצון לקפוץ לים"
המסה כוללת עוד נושאים וסיפורים רבים, בהם הרחבה משעשעת על הטיפוסים היותר הזויים שלקחו חלק בהפלגה (בהם "קפטן וידאו" שהסריט ללא הפסקה), יחסי השנאה-שנאה של המחבר עם קפטן האונייה, יחסיו עם שכניו הקבועים לשולחן בארוחות הערב, משחקי פינג פונג ושחמט סוערים ועוד דברים משעשעים יותר או פחות.במשך חייו סבל פוסטר וואלאס מדיכאון קליני. בשנת 2008, בגיל 46, הוא שם קץ לחייו. 20 שנה אחרי אותו שייט וכמעט עשור אחרי שתלה את עצמו, קשה שלא להצטמרר מהדברים שכתב על תחושת הייאוש בשייט התענוגות. "המילה ייאוש בשבילי מציינת תערובת פשוטה - כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות. אולי התחושה הזאת קרובה למה שאנשים מכנים אימה או חרדה. אבל היא לא זהה לדברים האלה, לא לגמרי. היא דומה יותר לרצון למות כדי לברוח מההרגשה הקשה מנשוא שבה אני נהיה מודע לכך שאני קטן וחלש ואנוכי ובלי כל צל של ספק הולך למות. היא הרצון לקפוץ לים".
"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", מאת דיוויד פוסטר וואלאס. תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 119 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
