Home, Sweet Home: השכונה שעשויה כולה מסוכר
האומנית צאלה גרינברג עברה דלת-דלת בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון וביקשה מכל דייר כוס סוכר. מהשלל שאספה היא בנתה דגם של שכונה שלמה - הכוללת בניינים מסוכר ובתים שהם סוכריות. פרויקט מתוק במיוחד למען מטרה מתוקה אף יותר
המכשפה מ"עמי ותמי" הייתה זונחת את בית הממתקים שלה בשביל לגור בשכונה הזו: כשהאומנית צאלה גרינברג חיפשה פרויקט שתוכל להציג בתערוכה על ההיסטוריה של שכונת רמת אליהו בראשון לציון, היא הגתה רעיון מתוק במיוחד - ובנתה שכונה שעשויה כולה מסוכר. זאת אומרת, לא שכונה בגודל אמיתי, אלא דגם של שכונה.
.jpg "שכונת הסוכר של צאלה גרינברג (צילום: שי-לי הורודי)")
גרינברג רצתה לשתף את תושבי המקום בפרויקט שלה וגם כאן מצאה פתרון יצירתי - היא התדפקה על עשרות מדלתות התושבים וביקשה מכל אחד בקשה צנועה: כוס סוכר. התושבים נעתרו, כי איזה שכן הגון לא יתרום לחברו כוס סוכר, וכך גרינברג אספה כ-10 ק"ג סוכר ששימש חומר גלם לבניית דגם השכונה.
"הולך להיות בשכונה פרויקט פינוי-בינוי מהגדולים בארץ", מסבירה גרינברג כשהיא נשאלת על המניע שהוביל אותה ליזום את היצירה. "מדברים עליו הרבה מאוד שנים ובינתיים הוא לא קורה, אבל זה נושא מאוד בוער. זו שכונה שנחשבת יחסית חלשה, ויש אנשים שמתנגדים אבל יש הרבה אנשים שדוחפים לזה דווקא. כל הבתים אמורים מתישהו לעבור תמ"א או פינוי-בינוי".
את חומר הגלם היא בחרה מסיבה סימבולית. "סוכר זה דבר מאוד טעון, כי מצד אחד הוא מתוק, כולם אוהבים אותו, ומצד שני זה מותרות, וגם דבר לא בריא. הדגם מהסוכר מאוד התחבר לי לנושא של פנטזיה - איך אנשים מדמיינים. המפגש בין משהו שהוא מציאות - ההסתובבות בשכונה - ובין הפנטזיה של איך יהיה הפרויקט ומה מוכרים לאנשים".
גרינברג מספרת על החוויה הלא-שגרתית של איסוף הסוכר: "דפקנו על הדלתות, ומי שענה היה מאוד נחמד. הייתה תחושה טובה. נורא התעניינו ורצו לתת. הייתה משפחה שהתעקשה לתת לי חבילת סוכר שלמה. לפני כן חששתי כי זו פעולה די משונה, אבל האומנות מאפשרת את זה. אחרי הימים האלה הייתה תחושה מאוד טובה כי אנשים שיתפו פעולה והיו חמים".
רק אחר כך גרינברג החלה לחשוב מה תעשה בכל הסוכר הזה. היא ויתרה על האלטרנטיבות - הכנת גלונים של כוסות קפה או עשרות עוגות - והחליטה לבנות דגם של השכונה העתידית, כזה הדומה לדגמים שרואים במשרדים של קבלני מכירות - רק מסוכר.
איך מכינים כזה דגם?
"הבנתי שאני צריכה להתחיל לייצר סוכריות, אז נפגשתי עם קונדיטורית שזו העבודה שלה, והתחלתי לעבוד עם הסוכר. יצרתי תבניות של בניינים ובתים ויצקתי סוכריות. עוד דבר שעשיתי הוא ליצור מעין קוביות סוכר בצורות של בתים ובניינים, ותוך כדי כל מיני דברים נולדו. הבית שלי הפך כולו למעבדת סוכר. יש לי קריסטל סוכר שגידלתי על גבי מטר, ויש לי מנורה שמילאתי בחומר שהופרש לי מתוך הבתים, ותיק שמילאתי בקוביית סוכר ענקית. זה היה חומר ממש כיפי ומפתה, חוץ מהעובדה שהוא עושה כוויות".
כוויות?
"סוכריות צריכות להגיע לטמפרטורה גבוהה. אז היו כמה תאונות בדרך. אני בדיוק עכשיו מחלימה מזה. זה היה נחמד מאוד כי פתאום נדרש ממני ללמוד משהו חדש לגמרי שהוא טיפה מדעי וגם קולינרי כזה. ממש אין לי נגיעה קולינרית חוץ מזה".
לגרינברג אין היסטוריה קולינרית, ועם זאת, אם תזדקקו למנת סוכר דחופה, תוכלו לנשנש את הדגם שלה (על אחריותכם): "ברמה העקרונית הדגם אכיל - קוביות הסוכר אכילות לגמרי", היא אומרת, אך מסייגת: "בעצם על הסוכריות שמתי שכבה דקה של לקה אז הן לא ממש אכילות".
הפרויקט של צאלה גרינברג מוצג במסגרת התערוכה "טרזן על סדין" שאוצרת אורית חסון ומוצגת בימים אלה בסדנה לאומנות ברמת אליהו שבראשון לציון.
