זו לא בדיחה: היהודים שמחרימים את ישראל
"קל לטפול עליהם האשמות של 'שנאה עצמית' או 'תופעת היהודית הרכרוכי' - אבל המצב מורכב בהרבה, ובניגוד לקלילות שבה התייחס אסף וול ליהודייה ששכנעה את לורד לבטל את הופעתה בישראל - היהודים שמובילים את החרם הם ממש לא בדיחה". אריאל כהאן המתגורר בארה"ב, מבקש שתהיו מוטרדים
קל להתייחס אל ג'סטין סאקס, היהודייה העומדת מאחורי ביטול הופעתה של לורד בישראל, כאל סוג של בדיחה. מפתה לראות בה מי ש"חיה במכלאת כבשים זניחה וחסרת משמעות התקועה אי-שם בקצה היקום", כפי שהגדיר אסף וול. הבעיה היא שזו לא בדיחה, והתופעה שג'סטין סאקס משקפת רחוקה עד כאב מלהיות זניחה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
אפקט לורד: יהודייה שמחרימה - את בדיחה/ אסף וול
בעולם המערבי ובארצות הברית בפרט, גדל דור צעיר של יהודים שרבים מהם לא אוהבים את ישראל, בלשון המעטה. עבור חלקם "ישראל" היא שם נרדף למפלצת. לא מדובר בזן של "יהודי רכרוכי" המנסה לרצות את סביבתו, כפי שטועים לחשוב כאן. אדרבה, רבים מהם משלמים מחיר אישי על דעותיהם, ובכל זאת הם דבקים באמונתם שישראל היא שורש כל הרע.
קראו עוד בערוץ היהדות:
זו גם לא תופעה זניחה. כמי שחי בארה"ב, אעיד ויעידו רבים שהיא קיימת בקהילות יהודיות ברחבי אמריקה - בקמפוסים, במוקדי כוח ובמסגרות ארגוניות שונות. קחו לדוגמה את voice For Peace Jewish ("קול יהודי לשלום"). הארגון דוגל בנרטיב של ה-BDS כמעט במלואו, לרבות הזכות של יותר משבעה מיליון פליטים פלסטינים (כך על פי הספירה שלהם) לשוב למולדתם בארץ; שם נרדף בלשון מכובסת להשמדת מדינת ישראל.
תוכלו להציץ באתר האינטרנט שלהם וללמוד כיצד אפשר להציג מאה שנות סכסוך תוך התעלמות מוחלטת מנקודת המבט הישראלית. לאחר מכן פיתחו את דף הפייסבוק שלהם, תראו כיצד הם משווקים את ישראל לעולם, ועל הדרך תגלו שיש להם כמעט חצי מיליון אוהבים ועוקבים.
גם אם רבים מעוקביהם אינם יהודים, רבים אחרים כן. עכשיו חפשו ארגון יהודי אמריקני אחר שיש לו אפילו מחצית ממספר העוקבים הזה (לאיפא"ק יש, למשל, 160 אלף, וזה הכי גבוה שמצאתי). ארגון זה כמובן אינו היחיד, גם לא ארגון "דיינו - יהודים נגד הכיבוש" שבמסגרתו פועלת ג'סטין סאקס.
יש טובים, יש רעים. אנחנו הרעים
חיפוש פשוט בגוגל של Jewish ביחד עם Justice או Palestine יעלה ארגונים דומים נוספים שעבורם ישראל היא מפלצת. מדינת אפרטהייד. כבדיחה הציע וול לשלוח לג'סטין סאקס את ספרו (הריק) "ההיסטוריה של העם הפלסטיני". אבל זו לא בדיחה: רבים ממנהיגי ופעילי הגופים הללו ביקרו בישראל ובעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית פעמים רבות בהרבה מהישראלי הממוצע. הם מכירים את השטח. ובכל זאת, דרך משקפיהם הם רואים רק מטוסים וחיילים וכיבוש. לא קסאמים, לא פיגועים, לא הומואים תלויים על עמודי חשמל, גם לא עשרה מיליון פליטים סורים. הכול מאוד-מאוד פשוט, ואין כאן באמת מורכבות. בדיוק כמו סרט אמריקני. כמו מלחמת הכוכבים: יש טובים, יש רעים. אנחנו הרעים.
ספק אם לורד הייתה מבטלת את הופעתה ללא "תעודת הכשרות" היהודית. יש יותר מידי יהודים כאלה בשביל שניתן יהיה לטעון שזו רק "אנטישמיות" או "אנטישמיות עצמית". "תעודת כשרות" זו עלולה ביום מן הימים להגיע לצמתי קבלת החלטות משמעותיים בהרבה מאשר הופעה של זמרת בישראל.
אנשים נוטים להאשים את הממשלה, את ההסברה, אך ספק אם זו הבעיה. ממילא המלחמה כיום על דעת הקהל מתנהלת בזירות לגמרי אחרות. הצלחת החרם בעניינה של לורד איננה נצחון הממסד הפלסטיני. זה תוצר פעולתם של אנשים שהחליטו להשפיע על דעת הקהל.
ואם כך, אולי בכל זאת יש עיצה, וכאן אתם נכנסים לתמונה. פוסטים לעגניים, טוקבקים וציוצים פנימיים פחות יעילים במקרה שלנו, ולא רק בגלל שקהל היעד לא דובר את השפה. מי שכבר טורח ויושב מול מקלדת, שישקיע עוד קצת ויעשה את זה במקומות המתאימים, בדרך הנכונה, בלי להתלהם. פשוט להסביר. יש כאן מורכבות.
בסופו של יום, לנערה מאשקלון שבילתה לפני שבועיים במקלט - וממש לא בפעם הראשונה - מותר לשאול, גם אם באנגלית שבורה: על מה בדיוק היא אמורה להיות עכשיו גם מוחרמת?
לפנייה לכתב/ת 
