זו שאין לה תחרות, וזו שלא תחרותית

הסיפור המרכזי: כמובן - מאור בוזגלו. הוא היה הסיפור המרכזי עוד לפני הפציעה הנוראית (בהזדמנות הזו נאחל למאור החלמה מהירה מכל הלב). בוזגלו חוזר לבאר שבע עם כל המטען. עם אבא יעקב, עם התספורת, עם הפאסון ועם הרצון האדיר להוכיח. ראו את הרצון הזה מיד בהתחלה, עם הספרינט שנתן לכדור אבוד לגמרי. הספרינט שכנראה היה מה שקרע את הרצועה, שקרסה לחלוטין בדקה ה-33. היום אנחנו יודעים כבר שהפציעה הזאת גמרה למאור גם את העונה הנוכחית. כולנו אוהבים את הכדורגל שלנו עם סיפורים שנראים כאילו נכתבו בהוליווד. אבל תסריט טרגי מהסוג הזה,אף אחד לא אוהב.

נלך קצת אחורה, לקבלת הפנים של הקהל הבאר שבעי לבוזגלו. בואו נשווה לרגע את מאור בוזגלו לגל אלברמן. אלברמן עזב הקיץ את מכבי תל אביב בנסיבות דומות לאלו שבהן עזב בוזגלו את באר שבע: הוא הרגיש שלא מעריכים אותו ולא נותנים לו מקום מרכזי מספיק בתכניות לעונה הבאה. לכן הוא רצה ללכת למקום שכן יתן לו מקום מרכזי. שניהם בחרו במכבי חיפה. אלברמן הגיע עם חיפה למשחק חוץ מול מכבי תל אביב בסיבוב הראשון, וכמו מאור, גם הוא זכה לטקס עם פרחים. ההבדל: אז, בנתניה, כל הקהל של מכבי תל אביב עמד על הרגליים והריע לגל. כולם. אחד לא שרק בוז. כולם העריכו את תרומתו להצלחה של מכבי בעידן קרויף וגולדהאר. בוזגלו חטף בוז צורם מחלק גדול מהקהל המקומי באצטדיון טרנר. נכון שלא כולם, אבל חלק גדול מספיק.

שהר רודף אחרי בוזגלו(צילום: עוז מועלם)

לעניות דעתו של כותב שורות אלה, חלקו של בוזגלו באליפויות של באר שבע בשנתיים האחרונות גדול מזה של אלברמן באליפויות של מכבי בשלוש השנים שקדמו להן. לדעתי, ללא בוזגלו באר שבע לא הייתה אלופה שנה שעברה ובוודאי שלא לפני שנתיים. ללא בוזגלו, באר שבע גם לא עוברת את הבית הסופר קשה שהיה לה בעונה שעברה בליגה האירופית. הקהל של באר שבע היה חייב לזכור את זה.

הפועל באר שבע: מצחיק לומר את זה על הקבוצה שאחרי 2 אליפויות רצופות מוליכה גם השנה את הטבלה, אבל בכל זאת צריך להגיד: משהו לא טוב עובר על הפועל באר שבע השנה. בהרבה מאוד מישורים. ההגנה פגיעה בהרבה (כמובן שחלק גדול בכך שייך לפציעות החוזרות של ויטור ולהשעייה של צדק), הקישור פחות דומיננטי והחלוצים פוגעים פחות. הקבוצה פחות דורסנית. הפועל באר שבע של השנה שעברה עוברת את הבית שקיבלה באר שבע הזאת בקלות. עולה ממנו ממקום ראשון לדעתי. כולם דיברו על הכישלון הגדול של מכבי תל אביב בבית שלה בליגה האירופית. לדעתי הכשלון של באר שבע לא פחות גדול. מול חיפה באר שבע המשיכה לא לשחק טוב. בחלקים גדולים של המשחק היא הייתה שבלונית, לא סיכנה את השער ושיחקה לרוחב. למזלה יש לה את מליקסון וטוני ווקאמה, שיודעים להעניש קבוצות על כל חצי טעות. למזלה, היא פגשה את חיפה.

אבל הירידה של באר שבע העונה היא לא רק במישור המקצועי. בחירת הזרים הייתה פחות טובה משנים קודמות. הקבוצה הצליחה להשאיר את קורהוט, אוגו, ויטור ו-ווקאמה. שני השמות שהביאה, פקהארט ובעיקר קואנקה, הציתו את הדמיון בטרנר, אבל שניהם כישלון גדול. בעיקר אמורים הדברים לגבי קואנקה, שבא כשם ענק עם עבר בברצלונה ובפועל נע בין פציעה לעשיית פרצופים על הספסל. אם פלופ כזה היה קורה לג'ורדי במכבי, אין לי ספק שכל פרימו או שליימה היו צולבים אותו. למלכת המדבר, המאמי הלאומית מבאר שבע, זה עובר בשקט. ועדיין, עם כל זה, באר שבע בדרך לאליפות שלישית ברציפות, ראשית, בגלל היתרון העצום שיש לה בזרים כמו ויטור (כשהוא בריא), אוגו ו-ווקאמה, ושנית, בגלל שאין מי שייקח את מה שהיא נותנת. בית"ר נעה מבלגן לבלגן, נתניה והפועל חיפה לא באמת קבוצות לאליפות, מכבי תל אביב עם העונה הכי גרועה בעידן ג'ורדי ומכבי חיפה - באייטם הבא.

ווקאמה ובכר(צילום: עוז מועלם)

מכבי חיפה: קבוצה שמוכיחה בכל פעם מחדש שאין גבול לתהומות אליהן אפשר לרדת. נכון, הפסד מינימלי בטרנר לאלופה הוא סביר. הפרשנים אפילו החמיאו לחלק מהדקות שהציגה חיפה . פה בדיוק הבעיה. מחמאות על יכולת סבירה בהפסד מתאימות לאשקלון של יובל נעים. לא למכבי חיפה. הרי למה חיפה נופלת מבאר שבע? הסתכלו על חומר השחקנים: בטח על זה שעלה למגרש. אתם זוכרים שבאר שבע עלתה עם שלושה מחליפים מתוך ארבעה שחקנים בחוליית ההגנה הקבועה שלה? לכו לפני תחילת העונה לכל מאמני ליגת העל ותשאלו אותם את מי היו בוחרים כצמד הבלמים שלהם לעונה הקרובה. לואי טהא ומתן אוחיון או רמי גרשון ואליסון דוס סנטוס. חותם לכם ששמונה מתוך עשרה לפחות היו נוקבים בצמד שהיה דווקא בצד הירוק.

עכשיו תיזכרו לכמה מצבים אמיתיים, טובים,  הגיעה חיפה במשחק שלם אתמול. שני מצבים וחצי בלחץ מול הגנת טלאים סופר מאולתרת של באר שבע. על מה המחמאות? זאת מכבי חיפה, חברים, לא אשקלון, לא אשדוד, לא עכו. מזל שהקהל לא אוכל את הלוקשים האלה. הקהל הירוק מבין כדורגל ולא מוכן שירמו אותו. הוא לא יסתנוור, לא כשמאמן אומר לו שבכדורסל הם היו מנצחים בעשרים הפרש ולא מהמחמאות של הפרשנים אחרי הפסד וצורת משחק כמו בבאר שבע.

רוב מאס. גם המאמן הזמני לא עוזר(צילום: עוז מועלם)

לא ברור מי מקבל את ההחלטות במכבי חיפה. כי נראה שכבר שש שנים, לא משנה מי נמצא שם, זה נראה רע. לא חשוב אם זה קרלסן או אלאש, מולנסטיין או סטאנוייביץ', בלבול, רוני לוי  בנאדו או לוזון. הקבוצה לא נראית כמו קבוצה. בא מאמן אחד שעסוק בלגנוב דעת ולשנות הרכבים בצורה קיצונית מדי שבוע? כשהוא סוף סוף מוחלף, מחליטים לקיצוניות השנייה - לא נשנה בכלום הרכב שהפסיד בבית לבני יהודה ונראה זוועת עולם, ונחשוב שהוא כן יהיה מספיק טוב נגד האלופה במבצרה. הרי אלברט איינשטיין אמר בזמנו שאי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה. אז הנה, אפילו התוצאה הייתה אותה תוצאה בדיוק. מוחמד עוואד ויהונתן לוי לא היו הבעיה של חיפה , אבל הם גם לא הפיתרון. הם לא שחקנים שמעלים למשחק כזה, בקבוצה שלא מתפקדת. בקבוצה שלא מתפקדת באים למשחק כזה עם השמות הגדולים, השחקנים המנוסים, אלה שיש להם קבלות.

מכבי חיפה נמצאת 10 נקודות מהמקום שמוביל לפלייאוף העליון, ונראה שהשנה כבר לא יעזור לה שום דבר והיא תשחק בפלייאוף התחתון, אחרי שבשנתיים האחרונות השתחלה לעליון ממש בדקה התשעים. ואולי זו בדיוק הסטירה שהיא צריכה לקבל. אולי זה מה שסוף-סוף יעיר את המועדון הענק הזה ויחזיר אותו לאן שהוא צריך להיות. אולי משחקים מול יציעים ריקים באווירה מנומנמת מול רעננה, אשדוד או עכו זה מה שיעקב שחר צריך כדי להיזכר שהוא מנהל מועדון שבו הקהל רוצה להביס קבוצות במשחקי עונה, לא לקבל מחמאות על הפסדים..