אימא, אני מתחתנת! עם עצמי!

"בטבעת זו, הרי אני מקודשת לעצמי". בום. אימא מתעלפת, סבתא עליה השלום מתהפכת בקבר, אלף טוקבקיסטים שולחים אותי לאשפוז, קארי בראדשו אחת מסמסת לי "ערה?". בשורה התחתונה: אני אישה (כמעט) נשואה! אין רב, אין כוס, אין הבטחה לא לשכוח את ירושלים (משאירה את זה לביבי וטראמפ), ומי שאמונה כרגע להעלות דברים לראש שמחתי היא בעיקר כוסית הצ'ייסר שתשמש כנראה כשושבינה הראשית.

משוגעת? אולי. מטורפת? תלוי בדיקה. פתטית? היי, לפחות לא התחתנתי עם האלטר אגו שלי, דולפין או עץ, ותאמינו או לא, אני לגמרי לא היחידה שהחליטה שאם הנסיך היחיד שנראה כרגע באופק הוא הטחינה בשווארמייה הקרובה, אז פשוט אשבע אמונים לעצמי, כי אם אין אני לי? טבעת מי ישחיל לי.

מי צריך חתן? ענבל חייט(צילום: מאיה בניטה מרקס, עיצוב שמלת כלה: יעקב דוק)

ד"ש לקארי בראדשו

תופעת הנישואים העצמיים היא אמיתית לחלוטין, ויש לה אפילו שם: "סולוגמיה". היא החלה לתפוס תאוצה בעולם בשנות ה-90, וקיבלה את 15 שניות התהילה שלה ב-2003 בפרק בל יישכח ב"סקס והעיר הגדולה", שבו קארי ברדשו הכריזה כי היא מתחתנת עם עצמה לאחר שמאסה בהוצאת כספים אינסופיים על שלל אירועים של חברות. תמיד השושבינה, אף פעם לא הכלה. מצלצל לכם מוכר? די, נמאס! הגיע הזמן שגם אני אחגוג את עצמי, ואם אפשר על הדרך לקבל טבעת, ללבוש לבן ולזכות לראות את אימא מחייכת, אז יאללה 2018, קבלי אותי בסטטוס זוגי חדש!

להגיד לכם שהיה קל לשכנע אנשים שאני רצינית? בואו נגיד שפינוקיו פראייר ליידי, אבל הייתה לי תוכנית עבודה מסודרת: הצעד הראשון היה כמובן לחסוך מאימא התקף לב, ולכן הגרעין המשפחתי הקרוב היה בסוד העניינים מההתחלה. "אימא, אני מתחתנת", בישרתי לה ערב אחד. אחרי שהפנים שלה עברו את כל קשת צבעי היסוד היא הצליחה למלמל בסופו של דבר רק דבר אחד: "עם מי?". שאלה לגיטימית לגמרי, לאור העובדה שמלבד המינוס בבנק אני לא מתחזקת צמוד קבוע בשנים האחרונות.

כשהסברתי לה שהפולניות שלה והרצון שלה לראות אותי לובשת לבן הצליחו פשוט בדרך קצת אחרת, היא הסתכלה עליי כמו שרק אמהות שמבינות שהן צריכות לאהוב את פרי בטנן - גם אם הוא קצת משוגע - יכולות, הבינה שאני רצינית והבטיחה לשתף עמי פעולה.

התגעגענו. קארי בראדשו

הצעד הבא היה לבדוק כיצד יגיבו שני מעגלים עיקריים: המשפחה והחברים מחד והציבור הרחב מנגד. כדי שהמאורע המרגש יצטייר לפחות כחצי רציני, הדבר המתבקש הראשון היה לעשות מה שכל אישה מאורסת עושה: להעלות סלפי טבעת משתפך ומאוהב. אחרי שזה נעשה אחר כבוד באינסטגרם, גם שינוי הסטטוס המתבקש בפייסבוק הגיע וקיבל אפילו חיזוק של אמינות כשקושר לנס חנוכה: "נס חנוכה הפרטי שלי. מאורסת".

לא עברו שלושים שניות מהרגע שבו לחצתי על "פרסם", והאינבוקס שלי רטט כמו קוצב לב בבית אבות. עשרות אנשים מיהרו לשלוח לי שורות אמוג'יז מופתעים, כועסים ומבולבלים, והצירופים WTF ו –OMG חזרו על עצמם שוב ושוב ושוב. שאלה נוספת שכיכבה הייתה "את בהריון"? מה שגרם לי לפתח אהבה מחודשת לכל מכריי וחבריי על האמונה שלהם ביכולת שלי למצוא חתן, מבלי שתהיה לכך סיבה הורמונלית מוצדקת.

כמובן שגם ההורים שלי הוצפו בלא מעט שיחות טלפון מקרובי משפחה זועמים יותר ופחות שתהו איך ומתי זה קרה, ולמה הם לא ידעו על זה. מלבד חברה אחת שמונתה אחר כבוד להיות מאלפת ה"בריידזילה"/השושבינה הראשית/תומכת שיגעונות ויועצת לענייני סטייל, אף אחד לא ידע כמובן שאני מתעדת את כל התהליך הזה לצורך כתבה. מאידך, מי שמכיר אותי באמת הבין שמשהו פה לא בדיוק מתחבר, וישר תחקר אותי למוות כדי לנסות להבין אם מדובר בריל דיל או בעוד אחת מההרפתקאות העיתונאיות שלי. כמו דוד ביטן, גם אני בחרתי לשמור על זכות השתיקה.

יותר שווה מנס קפה

הקרובים לא הבינו איך זה קרה

בדרך לחופה עוצרים אצל צוקרברג

כל מנגנון ה"צוקרברג מאזין לך" הוכיח שהוא בכלל לא פייק ניוז, כשתוך שנייה (ובמשך ימים רבים אחרי) מפרסום הפוסט, טורגטתי על ידי עשרות פרסומות לאולמות אירועים, שמלות כלה וחשפנים עם ישבני פלדה. וכדי שאחווה באמת את ההתרגשות שבטקס הנישואים, הייתי צריכה לסמן "וי" על שני דברים קריטיים: ניסיון להירשם ברבנות, וגולת הכותרת והסיבה שלשמה התחלתי בכלל להתפלל לא(ה)בות המזון שישתפו איתי פעולה: בחירת השמלה.

פייר? שמלה מושלמת(צילום: מאיה בניטה מרקס, עיצוב שמלת כלה: יעקב דוק)

השיחה לרבנות הצליחה להפתיע אותי. כי למרות שכאמור מדובר בתופעה שלגמרי מקובלת וידועה בעולם, בארץ היא עוד לא ממש תפסה, ודאי שלא בצינורות המקובלים, כך שכמובן שאין לה שום תוקף חוקי או הכרה. הכנתי את עצמי מראש שיטרקו לי את הטלפון בזעם אחרי שלוש שניות, אך הופתעתי לקבל מענה אנושי מבין ומכיל מאד מצידה השני של האפרכסת ברבנות תל אביב. "החתונה שלי היא לא חתונה רגילה", אמרתי לנציגה שענתה לי, "כי אני גם החתן וגם הכלה. אני רוצה להתחתן עם עצמי". כששאלה בצדק אם אני רצינית, אמרתי לה "לחלוטין", והסברתי לה שכשמגיעים לגיל מסוים בלי חתן ויש אימא פולנייה, חייבים למצוא דרכים יצירתיות "לפתור את הבעיה" כך שכולם יצאו מרוצים.

אפילו גייסתי לטובתי את הדת כשניסיתי לשכנע אותה שאני פשוט עושה פרפרזה על "ואהבת לרעך כמוך". "במקום זה", אמרתי לה, "זה פשוט 'ואהבת את עצמך כמוך'". בסופה של השיחה, היא הסבירה לי שהבקשה שלי היא מעבר ליכולת שלה, והפנתה אותי לסניף הראשי של הרבנות כדי להגיש בקשה חריגה.

ועכשיו, כשאלוהים היה חצי איתי, הגיע זמנן של רוחות ה"בריידזילה" לקחת פיקוד. אחרי לא מעט שיטוטים וטלפונים לסלוני כלות, נמצא סטודיו אחד, הסטודיו של יעקב דוק בדיזנגוף, שהסכים לזרום עם השיגעון שלי ולתת לי לתעד את תהליך החתונה שלי. כך או כך, קל זה לא היה. מחוכים גויסו, עוזרים משכו, נשימות הוכרזו בגדר מותרות בלבד, אך בסופו של דבר נמצאו השמלות, צוותה להם גם הינומה וה"קולולולו" הושמע.

כעת, הגיע היום הגדול. את המקווה תחליף טבילה באמבטיית קצף, לנעליו של הרב תיכנס הרבנית ביונסה בפלייבק ל"פוט אה רינג און מי", ושיר החופה יהיה כמובן "לאב מי טנדר" של הביטלס. ואז, במקום לשבור כוס אשבור את הצום בן החודש שפצחתי בו במטרה להמם את עצמי בשמלת הכלולות שלי, ואכריז בקול על נדריי: "בטבעת זו הרי את מקודשת לי, בשמחה ובחולי בעושר ובעוני. לאן שלא תלכי רק אל תשכחי, אני שלך ואת שלי".