מי צריך אבא? אימהות חד-הוריות על המסך
עושות הכל כדי להתפרנס ומסתפקות בסקס על המיטה של הילד - איך השתנתה דמות האם החד-הורית, ומה זה אומר על הטלוויזיה שלנו? לרגל עלייתה של הסדרה "סינגל מילפית", סקירה קצרה על אימהות אחרות
מול תמונותיה של שדרנית ספורט חטובה בשם "נלסון פטמות זקורות", ברידג'ט מאוננת. במיטה לידה, בדירת החדר הצפופה, שוכב הבן הקטן שלה לארי. השדרנית היא בת הזוג החדשה של האבא, פיכח כבר שנה אבל עדיין אי אפשר באמת לסמוך עליו. "סינגל מילפית" (ימי שני, 22:00, yes EDGE) היא הסדרה החדשה של פרנקי שואו, שגם מגלמת את ברידג'ט בירד - אם חד הורית צעירה ויפהפייה, שחולמת לשחק כדורסל מקצועי אבל בפועל מוצאת את עצמה עושה פרסומות לפוסט-טראומה במקלחת צבאית תמורת 28 דולר, כותבת עבודות עבור ילדים עשירים או נפגשת עם גבר עלום בתחנת דלק תמורת סכום לא סמלי. בין לבין היא משאירה את הבן שלה אצל אימה (רוזי אודונל הנהדרת), שיכולת האימהות שלה מוטלת בספק, ומנסה לשחד את בעל הבית שלה במריחואנה.
הסדרה שקטפה כמה מועמדויות לגלובוס הזהב כקומדיה או מיוזיקל, היא לא ממש קומדיה וודאי שאינה מיוזיקל. היא תמונה עצובה ולפרקים מבדרת על הרעות החולות של ארה"ב: מיניות פרברטית והטרדות מיניות, תורים אינסופיים לרפואה ציבורית, אלכוהוליזם והתמכרויות שונות – לסמים, אוכל והערצה עצמית. היא סדרה על הקושי שבחיים, ועל אחת כמה על החיים כאם חד הורית. אבל היא גם סדרה על שברו של החלום האמריקני – נושא שגור בטלוויזיה בת ימינו, שבשנים האחרונות ויתרה על הנצנוץ לטובת המציאות. ברידג'ט היא עוד אנטי גיבורה וככזו מה שבאמת מעניין אותה זה האם הוואגינה שלה התרחבה בלידה, בין בינג' חטיפים אחד למשנהו.
הורות יחידנית נמצאת במגמת עלייה מזה שנים. בארץ שמונה אחוזים מהילדים חיים במשפחה חד-הורית. בארה"ב ובמדינות מערביות אחרות הנתון הופך דו מספרי. בכל העולם הרוב המוחלט של הילדים חי עם האם ולא עם האב, והיא גם המפרנסת העיקרית. עם התרחבותן של המשפחות החד-הוריות בדמוגרפיה הארצית והעולמית, אימהות שמגדלות את ילדיהן לבד זוכות גם לייצוג מתגבר על המסך. וכמו הרבה תופעות חברתיות, זו הוצגה תחילה באופן שטחי, אולי אפילו מגמתי וביקורתי, והיום דמויותיהן של אימהות חד הוריות הופכות מגוונות, עמוקות ומעניינות יותר.
חלק מהעניין הרב באימהות חד-הוריות נובע מכך שהן שוברות את הסדר הפטריארכאלי. יותר מכל אם פמיניסטית נשואה או כזו שחיה בזוגיות, אימהות חד-הוריות מוכיחות שאפשר גם אחרת; שהמערכת הזוגית אינה הכרחית לגידול ילדים או ניהול חיים משפחתיים מלאים; מה גם שהטכנולוגיה מאפשרת היום, בקלות יחסית, להביא ילדים לבד מבלי שגבר יהיה מעורב בתהליך. העוצמה הנשית שנשקפת מבעד לאישה שמצליחה לקיים את עצמה ואת ילדיה לבד, מערערת את המערכת המקובלת עד כדי כך שלפעמים החברה נדרשת להוקיע אותה ומנסה לחייב אותה להיכנס למערכת זוגית כלשהי.
על המסך יש כנראה יותר נשים חד-הוריות מאשר במציאות. הראשונה שגנבה את ליבנו היא אנג'לה באואר (ג'ודית לייט) ב"מי הבוס?", שפירקה את סטריאוטיפ האישה העובדת בשנות ה-80. גרושה ובעלת משרה בכירה בתחום הפרסום, באואר שכרה לבן שלה נאני ממין זכר – טוני דנזה. העוקץ של הסדרה הזו פרץ הרבה קונבנציות חברתיות והיא ללא ספק הייתה מצחיקה כהוגן. אבל בסופו של דבר מה שנשקף מבעד לבחירה של יוצרי הסדרה היא שמירה על מערכת משפחתית שבה יש אם ויש אב והילדים - זקוקים לשניהם.
אף שבחיים שמחוץ למסך, כאמור, התפיסה הזו השתנתה מאז ימי "מי הבוס", נשים חד הוריות בסדרות שונות עדיין מוצאות את עצמן במסע אינסופי למציאת בעל, אב או גבר מגונן שיציל אותן ממה שהחברה תופסת כמצב בעייתי ולא רצוי. כמו ג'וליה לואיס דרייפוס ב"כריסטין הישנה", שמחפשת מערכת יחסים יציבה, או ננסי בוטווין (מרי לואיז פרקר) ב"העשב של השכן", שיחסית מהר מאוד מוצאת עצמה לא רק עם בן זוג חדש, אלא גם עם עוד ילד, בעודה נמלטת מזרועות החוק.
ישנם גם כמובן מקרים אחרים. רק לאחרונה הופיעה וינונה ריידר ב"דברים מוזרים", באחד מתפקידיה הטובים בשנים האחרונות, כג'ויס, אימא של ויל. ג'ויס עושה בשביל בניה הכל לבד ואף מתנערת מהגברים שמנסים לסייע לה. הסביבה מכתירה אותה כמשוגעת התורנית ולו משום שהיא משוכנעת שהאינטואיציות האימהיות שלה חזקות ונכונות יותר מכל דבר אחר - מה שמתברר בסופו של דבר כנכון.
ריידר מעלה סוגיה נוספת - אם הדרך הראשונה בה החברה מנסה לתקן את מצבה ה"בעייתי" של האם החד-ההורית היא לדאוג שיהיה גבר בחייה, הדרך השנייה היא להכתיר אותה כמעורערת בנפשה. סרסיי לאניסטר (לנה הידי) מ"משחקי הכס" סבלה מכך במיוחד. מי שהאימהות מניעה את צעדיה האכזריים, שפועלת מתוך רצון לשמור על כבוד משפחתה אבל גם על שלמותה, ופורעת את סדרי החברה כשהיא מביאה ילדים עם אחיה - היא אולי האישה השנואה על המסך בשנים האחרונות. העונש שהיא זוכה לו הוא חיסול שיטתי של ילדיה. אולי הסיבה המרכזית לכך היא תאוות הבצע והכוח, אבל העובדה שסרסיי שוברת כל מסגרת פטריארכאלית ודאי לא מסייעת לה להתחמק מכאוס מוחלט וחורבן אישי.
האם הייצוג האמהי שמוכר לנו מהמסך קשור ליוצרי הסדרות? האם כאשר אישה אחראית על בניית דמותה של האם החד-הורית התמונה המתקבלת שונה? איימי שרמן-פלדינו אחראית לאחת האימהות המוצלחות על המסך - לורליי (לורן גרהאם) מ"בנות גילמור". עם כמות קפה היסטרית ואוטוסטרדת מילים שקשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחריה בלי תרגום, לורליי מצליחה לגדל ילדה לתפארת. כלומר, כשזו נמדדת במונחי החברה הבורגנית-עשירה של ארה"ב. ילדה טובה שלא באמת מורדת, הולכת ללמוד בייל וקוראת במהירות עשרות ספרים. רורי גילמור היא כל מה שאימא שלה לא ולהפך. לורליי מתקנת את טעויותיה הפטאליות דרך הבת שלה וכך היא זוכה למעין מחילה מהחברה המתוקנת על הסירוב העיקש שלה להתיישר.
מירנדה (סינת'יה ניקסון), הצלע הג'ינג'ית של "סקס והעיר הגדולה", הייתה לאורך הסדרה מופת לעצמאות נשית וקרייריסטית. כשהיא נכנסת להיריון מסטיב היא מחליטה לשמור את התינוק ומודיעה לו כמעט כלאחר יד שזו לא הבעיה שלו. אבל מהר מאוד מירנדה המתקשה בגידול התינוק לבד מגלה שהיא מאוהבת בסטיב וחוזרת לזוגיות עם אבי בנה. "סקס והעיר הגדולה" הוכיחה גם כאן שעל אף שלמראית עין היא מעצימה נשים, בפועל המודל שהיא מקדמת הוא מודל זוגי קלאסי ושבלעדיו הגיבורות שלו סובלות נותרות מדוכאות.
לא במקרה בפרק האחרון של הסדרה "בנות" האנה (לינה דנהאם) יולדת וסותמת את הגולל על הסדרה דרך המעבר לפרק אחר בחיים. דנהאם שהביאה את "סקס והעיר הגדולה" לעולם המילניאלס והפשיטה את הדמויות מהעקבים הגבוהים מדי ומהסקס המצטלם נפלא, מראה גם את תמונת האימהות אחרת: את ההתחלה הקשה וחוסר הביטחון העצמי, הקושי שבדברים הקטנים – הנקה, השכבה; ואולי לראשונה בתולדות הסדרה מעבירה את הגיבורה שלה תהליך של השלמה והתבגרות באמצעות האימהות היחידנית, כשמי שתומכות בה הן אימה וחברתה מרני, ואף מילה על מי האבא של בנה השחור.
כוכבת "סינגל מילפית" היא אחת מתוך שרשרת ארוכה של אימהות חד-הוריות – מי מבחירה ומי פחות. והיא מצליחה לשכלל את הדימוי הטלוויזיוני שהופך עבה ועמוק
יותר עם סדרות כמו "דברים טובים" ו"שקרים קטנים גדולים". נותר לנו רק לקוות שנזכה לראות יותר נשים מגוונות ובחירות משפחתיות וזוגיות שונות, בתהליך ההפיכה של הטלוויזיה שלנו מקופסה מנצנצת ובלתי מושגת, לתמונה מציאותית קודרת אך מבדרת.
