ואז הילד פתאום אמר - "בא לי למות"
ילדים לפעמים אומרים משפטים קשים על כך שנמאס להם מהחיים, אבל לא תמיד ברור אם מדובר באמירה סתמית שנזרקת לאוויר ביום לא טוב או בסימני אזהרה הדורשים התערבות מיידית. מדריך להורה המודאג
הסדרה תיארה בצורה מצמררת את סיפורה של הנערה החדשה בבית הספר שעוברת מסכת התעללויות חברתיות, ובהדרגה כוחותיה להתמודד נחלשים. הסדרה הראתה איך נערה מוכשרת ויפה, עם הורים מעורבים ואכפתים שרק רוצים שיהיה לה טוב, בוחרת לא לשתף את מי שיכול לעזור לה, מנסה לפתור הכול בעצמה ולבסוף בוחרת באקט הנורא מכל שמסיים את חייה.
קראו עוד:
"אני היחיד בכיתה שיש לו טלפון פשוט"
מתי הציפיות שלכם מהילדים מתחילות להכביד?
14 דרכים לגרום לילדים לשתף ולדבר
הסיפור נוגע בתחושת הפספוס של הסביבה ובהבנה שאם רק מישהו מהמבוגרים או הילדים היה מושיט לה יד ומתעקש לעזור, הנורא מכל היה נמנע. בעיני זו סדרה חשובה מעין כמוה, שיש לצפות בה ביחד עם הנוער שלנו, כי היא מעוררת דיון, שיחה ומחשבה על הנושא הכל כך חשוב הזה שקשה לנו כהורים לדבר עליו ביום-יום עם הילדים שלנו.
להפסיק לסבול
דו"ח המועצה לשלום הילד שהתפרסם בשבוע שעבר מציף נתונים מדאיגים של עלייה בשיעור האובדנות בילדים ובני נוער בעשור האחרון ובשנה האחרונה בפרט. רק בשנה האחרונה הגיעו לחדרי המיון מעל ל-700 ילדים אחרי ניסיון אובדני ממשי. זה המון. כל אחד מה-700 האלה הוא ילד שהיה במצוקה כל כך קשה, שאיבד את התקווה שהמצב הנורא שהוא נמצא בו יחלוף, שאיבד את הרצון לחיות ושהסכים לוותר על הכול רק כדי להפסיק לסבול.
"נמאס לי מהחיים האלה"
הורים רבים שאני פוגשת מתלבטים בשאלות: עד כמה לחפור ולחקור מה קורה בחיי הילדים שלנו, עד כמה לדרוש להיות מעורבים בעולמם, מתי לקבל את הגבולות שהם מציבים לנו ואת תמרורי ה"אין כניסה", ואיך לזהות מצוקה של ילדים או נערים, ולהצליח להושיט יד כדי לסייע.
הורים מספרים על אמירות של ילדיהם כמו: "נמאס לי מהחיים האלה", "אני לא רוצה לחיות", "בא לי כבר למות" וכדומה, ושואלים מה זה אומר - האם הילד מתכוון לכך? האם הוא יכול לפגוע בעצמו פתאום? האם הוא מאותת על מצוקה? רוב ההורים לילדים מתבגרים נתקלים לא פעם בהסתגרויות, שתיקות, עצבנות, וחוסר רצון בתקשורת מצד ילדיהם. הרבה הורים למתבגרים יודעים רק חלק קטן ממה שקורה בבית הספר ובין החברים.
מה מהווה סימן אזהרה ומה קשור לסממני הגיל? מתי אפשר לפתור את הדברים בבית ומתי יש לפנות לעזרה מקצועית? בואו נעשה קצת סדר, נבחין בין הנורמטיבי למסוכן, נתווה עקרונות לשיח על החיים וגם על המוות, ונגדיר מה ניתן לעשות כדי לסייע לילדים שלנו כשהם במשבר או מצוקה.
סימן למצוקה
כשילד מבטא רצון למות יש בכך קריאה ממשית לעזרה וביטוי של מצוקה אמיתית. גם אם נדמה שזאת הדרך של הילד להפעיל את הסביבה ולמשוך תשומת לב, זה עדיין סימן למצוקה שאסור להתעלם ממנו. במקרים כאלה יש לפנות לעזרה מקצועית.
עם הפנייה לעזרה חשוב לנהל שיחה פתוחה בנושא, ולנסות לא להיבהל. חשוב לשאול את הילד מה מטריד אותו, האם הוא באמת רוצה למות או שזאת רק הדרך שלו לומר שמאוד קשה לו והאם יש לו תוכנית איך למות (מה שמצביע על כוונות רציניות ומעשיות).
חשוב שההורים לא יאמרו לילד לא לחשוב על זה או לא לדבר על זה, כי אז הילד ישאר לבד עם המחשבות הקשות. מומלץ לערוך הסכם כתוב וחתום עם הילד שבו מגדירים שמותר לחשוב על כל דבר. שאם עולות מחשבות על מוות עליו לשתף באופן מיידי את ההורים, ושפגיעה עצמית אסורה בשום צורה.
שיח קבוע ומתפתח עם ילד שנמצא במשבר על מה שקשה לו וסיעור מוחות משותף להעלאת פתרונות אפשריים יכול לעשות את ההבדל בין תחושת ייאוש והיעדר מוצא שמאפיינת פעמים רבות את החשיבה בגיל ההתבגרות כשנתקלים בקושי, לבין התמודדות יעילה עם הקשיים, נוראים ככל שיהיו.
כשמדובר בילדים צעירים יותר שמביעים רצון למות, הדבר לפעמים קשור לחוסר הבנה של סופיות המוות ופנטזיה על חיים אחרים, טובים יותר ממה שיש לו עכשיו. למשל: רצון למות כדי "לחיות בשמיים כי שם המלאכים לא יכעסו עלי" או רצון למות כדי "ללכת לבית ספר אחר בלי לימודים קשים וילדים שמציקים לי". מבחינתם של ילדים אלה המוות הוא בגדר בריחה לחיים שונים ואחרים, ולא משאלה אמיתית להפסיק לחיות.
שימו לב האם הילד או הנער שמבטא רצון למות או נמצא במצוקה, מסכן את עצמו בדרכים ישירות או עקיפות. למשל - נוטה למעשים מסוכנים של טיפוס או קפיצה, מרבה ליפול ולהיפצע, משתכר או נוטל חומרים ממכרים, מתעניין ומשתמש בסכינים וחפצים חדים או באש וכדומה.
מצב חירום משפחתי
הגורמים לנטייה אובדנית או לעיסוק מוגבר במוות יכולים להיות מכמה סוגים (לא כולם חייבים להתקיים):
1. אישיות המאופיינת בסגנון חשיבה נוקשה ודיכוטומי (שחור או לבן), נטיה לייאוש ופסימיות, סערה רגשית והחצנתה באופן דרמטי ורגשי, ולעיתים נטיה לאימפולסיביות ונטיה להפנות כעס כלפי העצמי ולא כלפי האחר.
2. מצב נפשי של דיכאון.
3. סביבה משפחתית המאופיינת במשבר קשה, לחצים רבים, דיכאון של הדמויות ההוריות, הזנחה, התעללות או התעלמות מצורכי הילד.
כשמזהים מצוקה של הילד, המלווה בעיסוק ודיבור על המוות, בהסתגרות ובסימנים של ייאוש ודיכאון יש ליצור סביב הילד מעגל תמיכה מערכתי: יש לפנות לעזרה פסיכולוגית של איש מקצוע, ליידע את הדמויות החינוכיות שרואות את הילד כל יום ולבנות תוכנית תמיכתית בבית הספר.
שוחחו עם הילד על הקשיים המטרידים אותו ותראו לו בכל דרך אפשרית שיש סיכוי לשינוי, שיש תקווה ופיתרונות, ושהמצב המשברי יחלוף בהדרגה. במצבים כאלה יש להכריז על "מצב חירום" במשפחה, לבלות זמן רב עם הילד, להקשיב לו, לתת לו תחושה של יחד, ולדבר בפתיחות על הרגשות השליליים ועל הרצון למות.
כהורים יש לנו אחריות רבה לזהות מצבי מצוקה אצל הילדים שלנו, ולתת להם את התמיכה הנדרשת כדי שזה יהיה משבר חולף, שהצלחנו בכוחות משותפים עם הילד וסביבתו החינוכית או הטיפולית לפתור, ולא יתפתח לדיכאון, או פגיעה עצמית בלתי הפיכה.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה
משפטים שכדאי לומר לילדים לפחות פעם בשבוע:
לפנייה לכתב/ת 
