תחייכי קצת! למה את לא מחייכת?
את הולכת לתומך ברחוב, וגבר זר שלא היית מודעת לקיומו עד לאותו הרגע, שואל אותך מדוע אינך מחייכת. איך תגיבי? נועה בנוש קיבצה כמה תגובות נאותות לשאלה המציקה מכולן
השעה מוקדמת מדי ושתית מעט מדי קפה, ובכל זאת את לוקחת את התיק ויוצאת מהבית, טרודה במחשבות על הפגישה אליה את הולכת וכיצד לנתב אותה כך שתוביל לשיתוף פעולה מקצועי שיקדם את העסק שלך. ואולי עכשיו בכלל צהריים, ואת ממהרת אל הדואר לפני שיסגרו אותו, גומעת את הרחוב בצעדים רחבים ומציצה מדי כמה שניות על מסך הסלולרי כדי לבדוק מה השעה. לא שזה משנה, כי סביר להניח שדואר ישראל איבד לך את החבילה.
אבל יכול להיות שמדובר בכלל על שעת ערב. את בדרך חזרה מאימון, מותשת ורעבה, או שאת בדרך לבית הקפה השכונתי, ואז זה קורה: "חמודה", מגחך מולך גבר שלא היית מודעת לקיומו עד לאותו הרגע, "תחייכי קצת! למה את לא מחייכת?"
איזה מזל שהוא הסב את תשומת ליבי לכך שאני לא מחייכת, את חושבת לעצמך, עוד הייתי עלולה שלא לחייך אל זר רנדומלי על פי דרישה. יודע מה? בעצם אני בכלל כבר לא טרודה, מהרהרת, עסוקה או ממהרת. כי אין דבר חשוב יותר בחיי ברגע זה מאשר לחייך אליך כדי שתהיה מאושר. יש עוד משהו שאוכל לעשות בכדי לשמח אותך? אולי תרצה לצפות בי מאזנת כדור על חוטמי כמו דוב קרקס?
הדיאלוג הזה, כמובן, מתרחש בראשך בלבד. קל לראות שהוא מופרך, לאחר הכל, מדינות רבות אוסרות על שימוש בבעלי חיים במופעי קרקס. אך החוק הזה, לצערי, לא חל על נשים, שמסתבר שעדיין אמורות לשעשע את העוברים והשבים. אישה, לפי התפישה החברתית, צריכה להיות חביבה, יפה ואסתטית. היא קיימת עבור ומבעד למבט הגברי, וככזו היא צריכה להיות נעימה לעיניו. לכן עליה לחייך גם כשאין לה סיבה ממשית לחייך או, רחמנא לצלן, פשוט לא בא לה. מי היה מאמין שיש נשים סוררות עם רצון עצמאי משלהן? תראו לאן הדרדר העולם.
למה את כבדה?
נכון, זה לא סוף העולם. בסך הכול ביקשו ממך לחייך, אז למה את כל כך כבדה? ובכלל, יש נשים שזה נחמד להן, לא ככה? ובכן, מסקר שערכתי בדף הפייסבוק שלי וזכה למעל 200 תגובות, נראה שאכן יש נשים, ארבע נשים ליתר דיוק, שהשאלה לרוב לא מפריעה להן, וקרה שהיא אפילו גרמה להן לחייך. "אני לוקחת את זה כתזכורת לחייך, לגמרי באופן מילולי, בלי פרשנויות מה הוא רוצה ממני", אומרת ענת. "אני לעיתים פשוט מחזירה בחיוך, אם האופן ששאל נעם לי", אומרת תמר שחיה בחו"ל. "לומדים להעריך את הפשטות, העממיות והחיבור האנושי כשחיים עם תרבות קרה שבה איש לא מתעניין באיש מעבר לעצמו".
לרוב הנשים, עם זאת, הדרישה לחייך על פי פקודה, בהחלט מפריעה. מרגע שאנחנו יוצאות אל המרחב הציבורי, הגבולות שלנו חדירים, ונראה שכל אחד יכול להרשות לעצמו לקחת בעלות לא רק על הגוף שלנו (דרך הטרדה), אלא אפילו על הבעות הפנים שלנו. אבל החלק שבאמת מתסכל, הוא שאין לנו דרך לסרב ללא שניתפש כחצופות או ככפויות טובה. אז איך אנחנו מגיבות לשאלה "למה את לא מחייכת"? מהסקר שערכתי, נראה שיש מנעד רחב של אפשרויות תגובה. חלק מהן אני עומדת לאמץ בעצמי, כמובן.
לא רואה אותך ממטר
כשהייתי קטנה, אימי אמרה לי שאם פוגשים ברחוב כלב שנראה מאיים, בשום פנים ואופן אין להראות סימן של חולשה, אלא להתעלם ממנו כאילו לא ראינו ולהמשיך ללכת. יש מי שאימצו את העצה הזאת בכל הנוגע למפריעני הרחוב, ודוגלות בהתעלמות רועמת. אחת מעידה על כך שהיא משפילה מבט ונועצת ציפורניים בירך כדי להתאפק מלענות. אחרת מתעלמת ומגבירה את קצב ההליכה. "המון פעמים פונים אליי עם 'למה את הולכת כל כך מהר?'. אני די בטוחה שהסיבה שאני מאז ומעולם הולכת מהר זה כי בילדותי ניסיתי להתחמק ממשפטים כמו 'למה את לא מחייכת'".
אילו מבטים יכלו להרוג
כשאנחנו מחליטות להגיב, אנחנו לרוב עושות זאת באופן שלא יוביל אותנו לעימות. בראש ובראשונה בעזרת מבט שאינו משתמע לשני פנים, שכל בר דעת (מלבד מפריען הרחוב שלנו) יכול להבין שאנחנו פשוט לא בעניין. מיטל מספרת שהמשפט הזה "מוציא לי קרח מהעיניים. אני ממש יכולה לשמוע את הסדק החדש בלב שלו". "אני לא עונה", מעידה על עצמה אירית, "רק תוקעת להם כזה מבט שהם היו מתים שאני אקלל אותם במקומו". שרון מספרת שחוץ מ"למה את לא מחייכת" היא גם זוכה ל"למה את לא נחמדה", "ולשניהם אני לרוב תוקעת וודג׳ בוז וממשיכה ללכת".
תהיי ילדה טובה ותחייכי
יש שבוחרות באופציה של החיוך, אבל לא משום שבקשת הזר האקראי שימחה אותן והעלתה חיוך על שפתיהן, אלא כטקטיקת פעולה. "אני דופקת לו מבט יחד עם חיוך מעושה ומוגזם של שנייה כדי להגחיך את הבקשה שלו", מגלה שירלי את הסוד שלה. חברה שנוקטת באותה הטקטיקה ("מעלה על פניי חיוך מעושה, מוגזם ותיאטרלי") מהרהרת בינה לבין עצמה: "בעקבות הסקר הבנתי שלרוב אני דווקא כן מחייכת ברחוב. השאלה היא אם אני פשוט חייכנית או שמא יש בזה אלמנט של ריצוי. אין לי תשובה חד משמעית".
אחת הבעיות בדרישתם של הגברים שתחייכי בשבילם, היא שבאמת יש לנשים נטייה לרצות. גדלנו לתוך חברה בה מובן מאליו שניתן לדרוש ממך דברים שונים (לחייך, למשל) רק בגלל שאת אישה; שאת צריכה לזוז הצידה ולפנות מקום לאחרים ולהקדיש את חייך לטיפול ולדאגה ליקרים לך. אנחנו יודעות שכנשים אנחנו צריכות להיות עדינות, נעימות, מכילות וכן, גם מרצות. עדי, למשל, מעידה על עצמה שבהישמע השאלה ברחוב, היא מחייכת "כי לא נעים לי. אני אשכרה מרגישה צורך לרצות".
לכל שאלה תשובה
משוואה בלתי כתובה להפרעות הרחוב גורסת ששאלה מפגרת תזכה לתשובה מפגרת. כך, ניתן למצוא שפע של תשובות סתמיות כמעט כמו השאלה שבגינה הן נאמרו. במקום הראשון נמצאת התשובה "כי לא בא לי", שמשמשת נשים רבות, כנראה בגלל שזו האמת. וריאציות אחרות כוללות את "כי אין לי על מה לחייך", על אף שחלקן, כמו "לא סיפרת בדיחה", עלולות לחזור אלינו כמו בומרנג.
אפשרויות התגובה השונות נמצאות על רצף, ומשמשות אותנו באופן מדרגי בסיטואציות שונות. כך, למשל, מעידה על עצמה אחת העונות: "לרוב אני מתעלמת. אם אני עצבנית, אני תוקעת מבט מרוגז ומביע מורת רוח. ואם הם עדיין לא מתפנים בשלב הזה, אומרת עזוב אותי". גם חמוטל משתמשת באפשרויות התגובה באופן דומה: "מהתעלמות, דרך תקיעת מבט מצמית ועד ללענות 'כי לא בא לי', כשבעצם מה שאני הכי רוצה זה להכות את השואל עם מחבט טניס".
ויש כמובן גם את מי שאכן מכה את השואל. לא עם מחבט טניס, חלילה, אלא עם לשונה. ענבל עונה שהיא לא מחייכת "בגלל אפסים כמוך". ליאת מספרת שהיא "מתפוצצת וצורחת עליו, אלא מה?", ואילו שלומית מאחלת לו בקול רם "תמות". התגובות הללו, כמובן, יכולות להוביל למקומות פחות רצויים. נועה מספרת על גבר שלקח את "למה את לא מחייכת" צעד אחד קדימה ושאל "למה את לא אומרת בוקר טוב". "כשסיננתי לו בתגובה 'בוקר טוב תגיד לאימא שלך', הוא התחיל לקלל לי את האימא. ברחתי משם כמובן".
מאחר שאנחנו, כאמור, פחות אוהבות עימותים, ולא רק משום שהם בוודאות לא יעלו חיוך על פנינו, רבות מאיתנו פונות למשפטים שנונים. טל נוהגת לענות בתשובה "זה עושה קמטים", ליאל לא מחייכת "כי אתה חייב לפרוש מסטנד-אפ", ולפי אילנה "אתה לא משלם לי מספיק בשביל שאחייך אליך". טלי עונה לשאלה בשאלה "איפה זה פוגש אותך?", ונטע מסבירה לגברים שהיא לא מחייכת "כי אני במחזור, אני מדממת וזה ממש לא נעים".
טרולינג, כמסתבר, היא שיטה אפקטיבית להענשת השואל מבלי שיידע על כך, ויש רבות שמותחות אותה עד למקסימום. שני עונה "כי יש לי שיניים מכוערות וריח רע מהפה". קירה בודקת כל הטרלה שעולה על דעתה: "פיטרו אותי, מישהו מת, יש לי מחלה ושאר מרעין בישין". יסמין עונה ש"אבא שלי מת, אתה עדיין חושב שזה הגיוני לשאול?".
אין מנצחים, יש רק מפסידות ומפסידים
אבל במלחמה הזאת אי אפשר לנצח. "פגשתי אישה מהודו שסיפרה לי שבהודו גברים כל הזמן אומרים לנשים להפסיק לחייך", משתפת מירב. "החיוך עצמו הוא לא העניין. העניין הוא השליטה בנשים, ולכן לכל תרבות יש משהו אחר שנכון מבחינתם שנשים עושות".
לא צריך להרחיק עד להודו, כמובן. אחת המגיבות מספרת שהיו לה מקרים הפוכים שבהם שאלו אותה למה היא כן מחייכת. "אף אחד בעולם לא יכול להכריח אותך לחייך או לא", היא אומרת. "החיוך הוא שלך, וכך גם הבחירה בכך. אלו שלא מבינים שחיוך זה ביטוי אישי למשהו שאת מרגישה באותו הרגע, חושבים שזה נכס שהם צריכים לחזות בו".
בסופו של דבר, הנושא כאן הוא באמת לא החיוך אלא השליטה, שמתבטאת בניסיונו של אדם זר לקחת מהאישה את הבחירה החופשית אם לחייך או לא, לפי גחמותיו ובקצב החליל שלו ושלו בלבד. כאילו לרצון שלנו אין משמעות.
