האופרה "חלום ליל קיץ": עונג של ממש - שאינו לשמרנים

ההפקה המקורית של "חלום ליל קיץ", אמש באופרה הישראלית בתל אביב, הייתה הפתעה מזהירה לטובה. בלילה הכי חורפי השנה חנכה האופרה הישראלית דווקא הזיית קיץ רעננה, מקורית, מלאת דימיון והומור. ומעל הכל גדושה במוזיקליות שופעת, עם קולות נהדרים - רובם של זמרים ישראלים – שביצעו בהצלחה מסחררת את המוזיקה הגאונית, החד-פעמית, של בנג'מין בריטן.

פיות היער הקטנות - בנות מקהלת מורן. מתוך "חלום ליל קיץ"(צילום: יוסי צבקר)

שני הזוגות המאוהבים והמתבלבלים הם, בגירסת ריקלין, צלם הסרט ועוזרו, הנאבקים על חסדיהן של נערת התסריט ונערת המים. אבל בו בזמן הם גם חלק מאגדת הקסם המתרחשת בתוך הסרט שהם מסריטים. יש כאן, אם כן, לא מעט ערבובי תפקידים, ולרגע מי שמצלם את הסרט גם משתתף בו, או למצער מושפע מאווירת הקסמים המתחוללת בו.

להקת השחקנים מהכפר כדמויות הוליווד(צילום: יוסי צבקר)

האמת היא שכל הקונספט הזה נשמע אולי לקורא כבליל מקושקש, אבל במופע עצמו המהלך כולו "עושה היגיון" בדרכו - קוהרנטי, חביב וממש מצחיק לעתים, ובהחלט מקורי. ולמרבה השמחה לא חשתי כלל כאילו יש כאן ניסיון להיות מקורי ועדכני בכוח - תחושה מעצבנת שתוקפת אותי לעיתים נוכח גרסאות "עכשוויות" של אופרות או מחזות קלאסיים. זה אכן היה עכשווי ועדכני, אבל מעניין, נינוח ומשועשע.

טיטניה חולקת אמבט עם הנער ההודי. מתוך "חלום ליל קיץ"(צילום: יוסי צבקר)

וכמובן שהמוזיקה של בנג'מין בריטן שיחקה לידיו של ריקלין. בריטן (1913-1976) העלה את "חלום ליל קיץ" ב-1960, כלומר לפני חמש דקות במונחי הזמן של עולם האופרות. הוא גם כתב את הליברית של האופרה (יחד עם בן זוגו לחיים, זמר הטנור הבריטי פיטר פירס) תוך קיצור ניכר במחזה של שייקספיר. המוזיקה שלו חדשנית לגמרי לתקופתה, מקצתה כתובה בשיטת ה-12 טונים, ועם אלמנטים ברורים של "ציור מילים" (שמדמה מוזיקלית את המשמעות המילולית של קטעי טקסט) ולא מעט הרמוניות אווירה, מקצתן קסומות ממש (כמו בתמונת שיר הערש ששרות הפיות של טיטניה לגבירתן או בסצינת ליל הערפל כשזוגות האוהבים אובדים ביער).

אך האלמנט הכי מסקרן באופרה הזו הוא קול הקונטרה טנור שבריטן העניק לתפקיד הגברי הראשי: אוברון מלך הפיות. הקול הנדיר הזה נמצא במנעד הקול הנשי של סופרן נמוך. הוא היה פופולרי במאות 15-17, בין השאר כתחליף לקולות נשיים שנאסרו בשירה כנסייתית. וידוע כי בביצועי האופרות והאורטוריות של הנדל, במאה ה-18, נעשה שימוש בזמרי קונטרה טנור שסורסו בנעוריהם כדי לשמר את קולם הגבוה. אך ב-200 השנים שלאחר מכן השימוש בקול הזה נעלם כליל. לכן, המהלך של בריטן ב-1960 היה מהלך היסטורי ממש. ובעקבותיו – לא רק שחזר השימוש בקולות קונטרה טנור בביצועי מוסיקת ברוק ותפקידים אופראים של הנדל – אלא שמוסיקאים מודרנים אחרים המשיכו את המהלך של בריטן ויצרו מוסיקה לקול הדרמטי והמיוחד הזה.

שחקן הכפר בדמות האריה ההוליוודי הידוע(צילום: יוסי צבקר)

כך או כך, הקול הזה שיחק היטב לידיו של עידו ריקלין. שהרי אוברון שלו הוא מחוללה, כבמאי קולנוע, של הזייה הוליוודית קסומה. וככזה הוא סוג של בורא עולם. וכבורא עולם הוא זכאי לקול על-אנושי.

ריקלין הוכיח כבר לפני שנתיים - בשתי האופרות הקצרות שביים בתל-אביב ("האדונית והרוכל" של פרמונט ו"שיץ" של יוני רכטר) - שיש לו את זה. ושאופרה עכשווית זה ז'אנר שמתאים לו ושהוא יודע לחולל בו מעשים. אמש הוא הוכיח זאת שוב. ובהצלחה רבתי.

מלכת הפיות טיטניה מתאהבת בחמור(צילום: יוסי צבקר)

הצלחה מזהירה לא פחות ומשמחת במיוחד הייתה רמת השירה ששמענו אמש. אם מישהו חיפש הוכחה לכך שיש היצע משובח של זמרי אופרה ישראלים, בעיקר זמרות, שיכול לפרנס קאסט להפקה שלמה - קיבל אותה אמש. הקולות הנשיים הראשיים: הילה בג'יו (בתפקיד מלכת הפיות טיטניה), יעל לויטה שופעת החיוניות (הלנה), ענת צ'רני המרתקת (הרמיה) – כולן היו נהדרות, עם קולות רעננים, דינמיים ומלאי חיות. וטובות לא פחות היו קולות המשנה – כל נערותיה של טיטניה: טל גנור, דניאלה סקורקה, אביגיל גורטלר ונופר יעקובי, וכן עידית זמיר (היפוליטה). כולן זמרות משובחות. ומה שמעניין הוא שגם מחליפותיהן בקאסט המקביל - רובן ככולן ישראליות.

יניב ד'אור (בתפקיד אוברון), הקונטרה-טנור הישראלי האולטימטיבי, הוכיח שהוא טוב בשירת אופרה עכשווית לא פחות משמצטיין בהנדל, מונטוורדי או קוואלי. ג'ושוע בלום, בס אוסטרלי-בינלאומי מעולה, היה מקסים ומרשים בתפקיד בוטום, הכפרי החמור. יאיר פולישוק היה מקסים כדרכו, והקולות הנמוכים הקבועים של האופרה – ולדימיר בראון ונח בריגר, הוכיחו בפעם המי יודע כמה שיש על מי לסמוך.

מקהלת הילדים מורן, בתפקיד מקהלת הפיות הזעירות, סיפקה למופע כמה מרגעיו הקסומים ביותר. ואת המהלך כולו הניע המנצח הצעיר דניאל כהן באנרגיה אינטנסיבית ובניצוח אינטליגנטי מאוד.

לא כל הקהל - השמרן למדי והמבוגר למדי - של האופרה הישראלית, אהב את החגיגה הזו. ולא מעט כסאות נותרו ריקים לאחר ההפסקה. חבל שכך. לא רק כי המחצית השנייה הייתה טובה אף יותר מזו שקדמה לה, אלא כי האופרה הזו של בריטן ראוי לה שתתקבל בסבלנות ובפתיחות. מקץ זמן-מה האוזן לומדת לקרוא את השפה המופלאה שלו, או אז המאזין זוכה להבזקי עונג של ממש.