ביקורת סרט: "רואה רק אותך" - פורנו רך מגוחך
ג'ינה היא אישה עיוורת שמתחילה לראות בגיל מבוגר וכך מגלה את המיניות שלה. הנחמה היחידה ב"רואה רק אותך" היא שככל שהסרט מתקדם הוא נע ממשמים למחצה אל מגוחך-מבדח
נדמה שאין מדיום פחות מתאים לעיסוק בעיוורון מאשר הקולנוע. ואולי זאת הסיבה שבגללה יצירתיות, או נסיבות חיים כאובות, יכולות להוביל לסרטים משמעותיים שעוסקים בעיוורון. החל מביוגרפיות של דמויות כמו הלן קלר ("עושת הנפלאות"), סרטי אימה המשתמשים בעיוורון של הקורבן ("בודדה באפלה") או זה של הדמות המאיימת ("לא לנשום"), סרטים המשתמשים בעיוורון כמשל על ידיעה והכרה ("עדות עיוורת"), או כבסיס לאלגוריה אפוקליפטית ("על העיוורון"). ייחודי ועצוב מכולם הוא "כחול" (1993) סרטו של דרק ג'רמן שנעשה כשהבמאי כבר התעוור מסיבוכי מחלת האיידס. הקהל חולק את עיוורונו של הבמאי בעודו מסתכל על המסך שנותר כחול כולו מתחילת הסרט ועד סופו.
כפי שהדוגמה האחרונה מבהירה, עיסוק בעיוורון בקולנוע הוא לא רק שאלה של התמה אותה ניתן לשקף באמצעות נכות זו, אלא גם של הייצוג הסגנוני של עיוורון במדיום וויזואלי. כלומר, של סרטים שאינם מסתפקים רק בהצגת העיוור "מבחוץ", אלא כאלו המנסים להקנות לצופה גם את התחושה של עיוורון או, לכל הפחות, של לקות ראייה חמורה.
"רואה רק אותך" ("All I See Is You") מנסה להרחיב את התמות המשויכות לעיוורון וראיה. התהליך בו מוחזרת הראיה לאחת מעיניה של אישה עיוורת מניע שינוי בחייה המיניים. אם זה נשמע כמו רעיון בטעם רע – כנראה שלא במקרה. מעין חיבור מוזר בין דרמת נישואים, דרמת מתח, ורגעים של סבירות ורציפות עלילתית המזכירים את מיטב יצירות הפורנו הרך של אדריאן לין ("תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים") וזלמן קינג ("סחלב פראי"). ולא, זאת לא מחמאה. גם אם את תפקיד העיוורת המתעוררת מגלמת בלייק לייבלי החטובה (שלאחרונה הפציעה בסרט הכריש רודף אחרי ביקיני "מים לא שקטים"), הרי שבמאי הסרט שומר שלא נראה יותר מדי.
הבמאי הוא לא אחר ממארק פורסטר, גרמני שכבר כמעט 30 שנה חי ועובד בארה"ב. מי שמנסה לעשות סרטים בעלי אופי שונה, אבל מעולם לא הצליח לביים סרט שהותיר חותם מתמשך. את "רואה רק אותך" פורסטר מציף בדימויים מסוגננים שאמורים לשקף את הראייה הלקויה של הגיבורה, את דימויי הבידוד שלה, או את הדמיון הארוטי שלה. זהו, לכאורה, מבע אמנותי "ייחודי", שמנסה לשווא להסתיר את דלותו ונלעגותו של סרט. כך כשהדמות לא רואה, ויותר מכך כשהיא מתחילה לראות. אוסף של אפקטים קוליים מועצמים ("כך היא שומעת"), ולאחר מכן של הבזקים וטשטושים בשדה הראייה ("כך היא רואה מאוד חלקית ומבולבל").
השניות הראשונות של הסרט מזמנות לנו סצנת סקס בין הגיבורה העיוורת ג'ינה (לייבלי) ובעלה ג'יימס (ג'ייסון קלארק). במוחה, כך אנו אמורים להבין, רצים דימויים הכוללים מעין אורגיה רבת משתתפים המצולמת מלמעלה והדמויות בה מטושטשות ומוכפלות דיגיטאלית, יחד עם דימוי נסיעה במנהרה שמתקרבת לקיצה. אומנם גם לדימוי המנהרה יש אופי מיני מובהק, אך בהמשך הוא יתברר ככזה הקשור למנהרה אמיתית, ולטיול ילדות עם ההורים שהסתיים בתאונה, במותם של ההורים, ובעיוורון של הגיבורה.
ג'ינה ובעלה חיים במעין מתחם של מגורי זרים בבנגקוק (אף פעם לא ממש מוסבר מה הם עושים שם, או למה יש כל כך מעט אנשים בעלי מראה תאילנדי בתאילנד). היא שומרת על אורח חיים בריא ומרבה ללכת לבריכה, שם היא מיודדת עם אחד הקבועים, חתיך בשם דניאל (ווס צ'אטהאם). במקלחות הבריכה היא שומעת דיווח מחברתה השובבה קארן (איבון סטראהובסקי) על השרירים שלו ועל "החבילה הכה גדולה עד שאפילו פדקס יסרבו להעביר".
הבעל ג'יימס דווקא לא נראה מוטרד מדי מכך שהוא צריך לדאוג לאשתו העיוורת. יש לו דאגות אחרות: הם מנסים להיכנס להריון אבל הוא לא ממש מצליח לספק את הסחורה. רק חסר לו שאשתו תגלה את מיניותה. נדמה כי הוא שואב הנאה מיוחדת מתיאוריה את מחשבותיה בזמן הסקס, ומכך שהיא תלויה בו. כפי שהוא אומר לה היא "גורמת לו להרגיש מיוחד". אין פלא שהחלטתה של ג'ינה ללכת לרופא עיניים שאולי יוכל להשיב לה את מאור עיניה מתקבלת אצלו ברגשות מעורבים.
הרופא (דני יוסטון) מבטיח ומקיים, אבל אז מתחיל השינוי. ג'יימס לא נראה "כפי שהיא דמיינה". היא שאיבדה את מאור עיניה כילדה, חוזרת לראות כאישה בשלה ורוצה אחרת. היא מתלבשת סקסי מדי ומפגינה את מיניותה בדרך הגורמת לג'יימס להסתייג בבוטות. היא רוצה סקס שונה שמשבש את הרוטינה שבה ג'יימס עשה את העבודה. ובמהלך עלילתי תלוש ותמוה, הם יוצאים לטיול בספרד הכולל ביקור בביתם של אחותה קרלה (אנה אוריילי) ובעלה ראמון (מיגל פרננדז), התגלמות של הליבידו הלטיני השוצף. בקיצור, כמו שאומרים, נפקחות לג'ינה העיניים.
שינויים אלו מכניסים בהדרגה לתוך הסרט אלמנטים של מותחן. אין צורך לספר מה קורה, אבל אפשר לקבוע שכמעט כל צופה ינחש מה קרה ולמה. לסרט ייקח לא מעט זמן להגיע לשם, והדימויים המסוגננים של פוסטר לא יהיו תחליף לבנייה אמינה מבחינה פסיכולוגית של הדמויות ושל הסיטואציות הדרמטיות. הנחמה היחידה היא שככול שהסרט מתקדם הוא נע מהמשמים למחצה אל המגוחך-מבדח. גם זו סיבה להישאר באולם הקולנוע.