השיעור בפתרון סכסוכים שהספרדים לא למדו מהבריטים
הממשל המרכזי במדריד לא פעל בשום ערוץ חוקתי להסדיר את מעמדם הפוליטי של הבסקים והקטלאנים ורק הוביל לחיזוק הרגשות הבדלניים בקרבם. בניגוד לספרדים, הבריטים הצליחו למצוא את "דרך המלך" עם הסקוטים
המאבק לעצמאות בחבל הבסקים הוא בעל שורשים ארוכים ועמוקים. הפרלמנט הבסקי הצהיר כבר ב-1990 כי "לעם הבסקי הזכות להגדרה עצמית. זכות זו טמונה בכוחם של אזרח החבל להחליט באופן חופשי ודמוקרטי על מעמדם הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי - במסגרת פוליטית עצמאית או משותפת".
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
בעקבות הצהרה זו, ב-27 בספטמבר 2002, הודיע ה"לֵהֵנדָקָרי" (כינויו של הנשיא הבסקי) חואן חוזה איבָּרֵצֶ'ה על הכנת טיוטה של חוק חדש בדבר מתן אוטונומיה לחבל הבסקים. המפלגות הלאומיות הבסקיות היוו רוב בפרלמנט הבסקי (39 מושבים, שהם 53.1 אחוזים מהקולות).
המטרה הייתה לקדם את פתרון הסכסוך הפוליטי הבסקי על ידי יצירת הסכם חדש לדו-קיום פוליטי בין הממשל הבסקי ובין השלטון הספרדי באמצעות שיח פתוח וציבורי. ב-25 באוקטובר 2003 הוצגה הצעת החוק בפרלמנט הבסקי, והנשיא הבסקי קבע כי במשך תקופה של שנים עשר חודשים יהיה אפשר להגיש תיקונים להצעה. הממשלה הבסקית פרסמה ספר בנושא, וכן כמה חוברות שהסבירו את פרטי היוזמה. ב-30 בדצמבר 2004 נדונה הצעת חוק האוטונומיה בפרלמנט הבסקי, וזו עברה ברוב מוחלט של קולות. ואולם ב-1 בפברואר 2005 נדחתה ההצעה בקונגרס הספרדי ברוב של 313 קולות (90.98 אחוזים) לעומת 29 תומכים (8.4 אחוזים) ושני נמנעים (0.58 אחוזים).
חוסר הבנה הדדית
תוצאה זו העידה בעליל על מצב הסכסוך ועל חוסר ההבנה ההדדית: אותה הצעה, שעברה ברוב מוחלט בפרלמנט הבסקי, נדחתה במדריד ב-91% מהקולות. עם זאת, ההצעה של איבָּרֵצֶ'ה סללה את הדרך עבור יוזמות חדשות בסקוטלנד ובקטלוניה.
בשנה שלאחר דחיית הצעתו של איבָּרֵצֶ'ה זכו מפלגות לאומניות קטלאניות בבחירות לפרלמנט הקטלאני, ב-1 בנובמבר 2006 (69 מושבים, שהם 45.5 אחוזים מהקולות). בשונה מן הבסקים, המפלגות הקטלאניות ביקשו בדרכן לעצמאות את תמיכתה של המפלגה הסוציאליסטית הספרדית - ששלטה בספרד בשנים 2004-2011 - וזאת בתמורה לוויתור על אזכור הזכות להגדרה עצמית בטיוטת החוק להקמת האוטונומיה הקטלאנית.
בשנת 2006 עברה הצעת החוק בפרלמנט הקטלאני וגם בקונגרס הספרדי, ולאחר מכן אושרה במשאל עם. ואולם המפלגה הספרדית העממית - כוח אופוזיציה מרכזי בספרד בשנת 2006 - ערערה על ההחלטה בפני בית המשפט לחוקה. בית המשפט התעכב במתן פסק הדין במשך ארבע שנים, וב-28 ביוני 2010 החליט לבסוף לפסול 14 מסעיפי ההחלטה ולקצץ בהיקפם של 27 נוספים. בית המשפט קבע כי השפה הקטלאנית לא תזכה במעמד שזוכה לו השפה הספרדית, כי קטלוניה לא מחזיקה בסמכויות שיפוט, וכי "הפרשנות וההתייחסות ל'קטלוניה כאומה' ול'מציאות הלאומית של קטלוניה' בהקדמה של טיוטת חוק האוטונומיה נעדרת תוקף משפטי".
הדוגמה הסקוטית
בשני המקרים - בעניינו של חבל הבסקים ובעניינה של קטלוניה - לא פעל הממשל הספרדי בשום ערוץ חוקתי כדי להסדיר את מעמדן הפוליטי של האומות במדינה. באותה תקופה לערך, ב-15 באוקטובר 2012, המפלגה הלאומית הסקוטית בראשות אלכס סלמונד (69 מושבים, שהם 45.4 אחוזים מהקולות בפרלמנט הסקוטי) החלה במשא ומתן עם הממשל הבריטי על קיום משאל עם לעצמאות בשנת 2014.
סעיף 30 בתזכיר ההסכם שנחתם בידי ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון לבין סלמונד קבע כי "ממשלות בריטניה וסקוטלנד מחויבות, באמצעות מזכר ההבנות ביניהן, לשתף פעולה בנושאים בעלי עניין משותף, והן מחויבות לעקרונות של תקשורת טובה וכבוד הדדי. שתי הממשלות הגיעו להסכם זה ברוח זו ומצפות למשאל עם חוקי והוגן שיביא לתוצאה מכריעה ומכובדת. שתי הממשלות מחויבות להמשיך ולפעול יחד באופן חיובי לאור התוצאה, תהא אשר תהא, לטובתם של תושבי סקוטלנד ובריטניה כולה". יתר על כן, שתי הממשלות הפיקו כמות נכבדה של מאמרים, חוברות וספרים בנושא לתועלת הציבור, וזכויותיה של סקוטלנד נדונו בפומבי במשך שלוש שנים.
תרבות פוליטית בריאה לא פורחת תוך 4 עשורים
עם זאת, ספרד היא לא בריטניה. פרנקו, הדיקטטור ששלט בספרד במשך ארבעים שנה, הלך לעולמו במיטתו לפני 42 שנה בלבד, ותרבות פוליטית בריאה אינה פורחת בתוך ארבעה עשורים. כפי שאמר לי חבר המפלגה הסקוטית לאומית של הפרלמנט הבריטי, "לשנינו יש בעיה. לך יש תחמושת, אבל אין לך תותחים, ולנו יש תותחים אבל אין לנו תחמושת". כלומר, הממשלה הבריטית אפשרה לעם הסקוטי לקיים משאל עם על עצמאותו, אבל המפלגה הלאומית הסקוטית לא השיגה במשאל הזה את הרוב הדרוש לממש את העצמאות, ואילו הממשלה הספרדית התנגדה לכל סוג של הסכם פוליטי, דווקא בזמן שהכוחות הקטלאניים והבסקים הלאומניים נהנו מרוב מוצק של קולות התומכים בעצמאות.
כתוצאה מהתנגדות הממשל המרכזי במדריד לנהל משא ומתן, ובהיעדר חלופות משפטיות ופוליטיות אחרות, קראה הממשלה הקטלאנית באופן חד-צדדי למשאל עם, שהתקיים ב-1 באוקטובר השנה. התוצאה ידועה לכול: יותר משני מיליון איש (43 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה) הצביעו בעד עצמאות (90.3 אחוזים מהקולות); 770,000 קולות הוחרמו בידי המשטרה הספרדית ו-840 בני אדם נפצעו כתוצאה מהתערבות המשטרה.
הפרלמנט הקטלאני הכריז על עצמאותו ב-27 באוקטובר (70 קולות בעד, 10 נגד ו-2 נמנעים). שעה לאחר מכן הצביע הסנאט הספרדי בעד יישום סעיף 155 של החוקה הספרדית: 214 קולות בעד, 47 נגד, נמנע אחד. סעיף זה אפשר לממשלה המרכזית במדריד לקבל לידיה את השליטה המלאה על קטלוניה. תוצאות המשאל שנערך ב-1 באוקטובר מעולם לא הוכרו במדריד.
כיבוד רצון עם דרך משאל עם - מאבני היסוד של כל מערכת דמוקרטית
אלפרד דה זָיַאס, מומחה עצמאי מטעם האו"ם לקידום סדר בינלאומי דמוקרטי והוגן, טוען כי שלילת זכותו של עם לבטא עצמו בסוגיית הגדרתו העצמית, שלילת חוקיותו של משאל עם, שימוש בכוח כדי למנוע את קיומו של משאל עם, וביטולה של אוטונומיה מוגבלת של עם בדרך של ענישה - מהווים הפרה של הסעיף הראשון באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניוֹת ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.
בית הדין הבינלאומי לצדק קבע ביולי 2010 בעניין הכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו כי "המשפט הבינלאומי הכללי אינו כולל איסור על הצהרות עצמאות". כלומר כיבוד רצון העם כפי שבא לידי ביטוי במשאל הוא אבן מאבני היסוד של כל מערכת דמוקרטית. כנגד זאת, לדברי השר הספרדי גרסיה מַרְגָאיוֹ, משאל עם על עצמאות שווה להפיכה. מלך ספרד הכריז ב-3 באוקטובר 2017: "משאל העם הוא שיאו של ניסיון בלתי מתקבל של ניכוס המוסדות ההיסטוריים של קטלוניה... אני יודע היטב כי יש דאגה רבה בקטלוניה בשל התנהגות הרשויות האזוריות. אלה החשים כך, אני אומר להם שאינם לבד, וגם לא יהיו בעתיד". ואף לא מילה על 840 הפצועים וביטול רצון העם הקטלאני.
לתהליכים שהתרחשו בחבל הבסקים, בקטלוניה ובסקוטלנד יש הרבה מן המשותף, למרות ההבדלים הברורים בין ממשלות ספרד ובריטניה. העם הבריטי הוכיח כי הדרך הסקוטית היא דרך המלך לפתרון סכסוכים פוליטיים במערב אירופה. זהו שיעור מאלף על יישומם הרציונלי של עקרונות האמורים להנחות מדיניות דמוקרטית בריאה עבור הבסקים והקטלאנים, ובעבור יבשת אירופה "הישנה" כולה. אולם המציאות רחוקה מלהיות רציונלית.
בחירות חדשות נערכו בקטלוניה ב-21 בדצמבר, ומפלגות התומכות בעצמאות קטלוניה השיגו שוב ניצחון של 70 מושבים בפרלמנט (52 אחוזים), באופן טבעי. עם זאת, הנשיא לעתיד של קטלוניה קרלס פוג'דמון נמצא בגלות וסגן הנשיא הפוטנציאלי אוריון חונקרס כלוא מאחורי סורג ובריח. האם ספרד הרוויחה דבר משלילת זכותם של הקטלאנים לבחור ולהחליט על עתידם? האם אירופה ואזרחיה הפיקו תועלת מן השתיקה? האם גורם מסוים פתר בעיה כלשהי בכך שלא שעה לתביעה הקטלאנית לעצמאות?
פרופסור חוויאר אירוחו הוא מרצה ללימודי ג'נוסייד ומנהל את המרכז ללימודים באסקיים באוניברסיטת נוואדה, רינו
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
