אבי האבולוציה שההיסטוריה שכחה

ב-1858 היה אלפרד ראסל וולאס (Wallace) בן ה-35 בעיצומו של מסע מחקר ואיסוף דגימות של בעלי חיים וצמחים בארכיפלג המלאי - מלזיה ואינדונזיה של ימינו. במהלך עבודתו כתב מאמר קצר על כמה רעיונות שהיו לו בקשר להשתנות של מין אחד לאחר, בכותרת "על הנטייה של זנים להתרחק עוד ועוד מהטיפוס המקורי" (On the Tendency of Varieties to Depart Indefinitely From the Original Type). את המאמר צירף למכתב ששלח אל חוקר ותיק יותר באנגליה, שעמו כבר החליף מכתבים בעבר. שמו של החוקר היה צ'רלס דרווין, וכשהמכתב של וולאס הגיע אליו הוא כבר שקד שנים ארוכות על ספר מקיף בנוגע לאבולוציה והתפתחות מינים. דרווין, שהבין כי פרסום התיאוריה של וולאס יוריד לטמיון את עבודתו שלו, מיהר לחבר מאמר שמתמצת את עבודתו, והציג אותו עם המאמר של וולאס בכינוס מדעי בלונדון.

עוד כתבות באתר מכון דוידסון :

הצמח הטפיל שמשתק את ההגנה

ההכחדה הגדולה: גם החרקים נעלמים

האם כלבים יכולים לצפות בטלוויזיה?

הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד

אלפרד ראסל וולאס(צילום: מתוך ויקיפדיה)

מודד קרקעות ואוסף חרקים

וולאס נולד בוויילס לפני 195 שנה, ב-8 בינואר 1823. אמו הייתה אנגליה ואביו ממוצא סקוטי, והוא היה השביעי מתוך תשעת ילדיהם. לאב היו מעט נכסים שהניבו לו הכנסה צנועה, אך עסקיו לא עלו יפה והמשפחה נקלעה לקשיים כלכליים. כשהיה אלפרד בן 14, לא יכלו עוד הוריו לממן את לימודיו והוא נשלח לגור עם אחד מאחיו בלונדון.

בין הספרים שקרא היו גם תיאורי המסע של חוקרי טבע, כמו "מסעה של הביגל" שכתב דרווין על חמש שנות הפלגתו מסביב לעולם, כאשר וולאס היה עדיין תלמיד בית ספר. וולאס רצה לצאת בעקבות אותם חוקרים, לגלות מקומות חדשים ולאסוף חרקים ביערות גשם טרופיים. ב-1848, בהיותו בן 25 בלבד, הוא הגשים את חלומו ויצא עם בייטס לברזיל.

החוויה הקשה לא הרתיעה את וולאס וכעבור שנתיים יצא שוב למסע, הפעם לארכיפלג המלאי. בשהותו הקצרה בבריטניה הספיק לפרסם שישה מאמרים מחקריים ושני ספרים למרות שאיבד את רוב מה שכתב בדרום אמריקה.

אסף 126 אלף מינים שונים. מפה של מסעות וולאס בארכיפלג המלאי (קווים שחורים דקים)(צילום: מתוך ויקיפדיה)

מינים משתנים

מסעו בארכיפלג המלאי נמשך שמונה שנים, שבמהלכן אסף מספר בלתי נתפש של כ-126 אלף מינים (מתוכם יותר מ-80 אלף חיפושיות). תוך כדי כך המשיך וולאס לחשוב על הדרך שבה נוצרו כל המינים האלו.

כאמור, הרעיונות האבולוציוניים כבר היו באוויר בתקופה זו. דרווין עדיין לא פרסם דבר מהתיאוריה שלו, אך חוקרים אחרים, כמו למשל הצרפתי ז'אן בטיסט למארק (Lamarck), הציעו דרכים שונות שבהן מינים עשויים להתפתח זה מזה. מחקריו של וולאס שכנעו אותו שמינים אכן משתנים, אך הוא לא מצא בספרות המדעית הסבר שיניח את דעתו למנגנון המוביל לשינוי זה, והחל לחפש אחריו לעצמו.

ב-1858 חשב וולאס שמצא את התשובה. באוטוביוגרפיה שלו הוא תיאר זאת כך: "חשבתי לשאול את השאלה, למה חלק (מהיצורים החיים) מתים וחלק שורדים? והתשובה הייתה ברורה, אלו שמתאימים טוב יותר שורדים... ובהתחשב בשונות העצומה בין פרט לפרט, שהכרתי מניסיוני כאספן, אפשר לראות שכל שינוי שדרוש בשביל התאמה של מין לתנאים משתנים עשוי להופיע... בדרך זו כל חלק בבעל החיים ישתנה בדיוק לפי דרישות הסביבה, ואלו שלא ישתנו ימותו".

זה היה הבסיס למאמר ששלח לדרווין. הוא לא השתמש בביטוי "ברירה טבעית", אך תיאר כמעט במדויק את עקרונות התיאוריה שדרווין עמל על פיתוחה כבר יותר מ-20 שנה, והתמהמה עם פרסומה. אין פלא שהמכתב הפך את עולמו של החוקר הוותיק, והניע אותו לפרסם בפעם הראשונה את רעיונותיו, עם המאמר של וולאס. שנה לאחר מכן הוא הוציא לאור את ספרו, "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או שימור גזעים מועדפים במאבק החיים", שבו פרש את התיאוריה בפירוט רב הרבה יותר.

המאמרים שהוצגו בכינוס לא עוררו התעניינות רבה, אך כאשר "מוצא המינים" פורסם, התיאוריה תפסה תאוצה במהירות. הספר היה מיד לרב מכר: כל 1,250 העותקים של המהדורה הראשונה נמכרו תוך יום אחד, והברירה הטבעית הפכה לשיחת היום בין מדענים וגם בציבור הרחב.

זכה לכבוד ולהכרה בחייו, בין השאר בזכות גילוי וסיווג של מינים רבים. צפרדע מעופפת שגילה וולאס (צילום: מתוך ויקיפדיה)

אבולוציה ורוח

וולאס ודרווין הגיעו שניהם לאותן מסקנות לגבי מנגנון הברירה הטבעית, אך בנושאים אחרים התגלעו ביניהם חילוקי דעות קשים. וולאס הספיריטואליסט והאמין בהישארות הנשמה לאחר המוות, סירב לקבל את אחת המסקנות המהפכניות ביותר שעלו מהתיאוריה המשותפת שלו ושל דרווין: שהאדם, על כל הישגיו ויכולותיו, הוא בעל חיים שהתפתח בצורה טבעית כמו כל מין אחר.

הברירה הטבעית, טען וולאס, לא יכולה להסביר את היצר האמנותי של האדם, את המוזיקליות, את הגאונות של גדולי המתמטיקאים, את המוסר והפילוסופיה. הוא האמין שכוח הנובע מ"העולם הבלתי נראה של הרוח" התערב באבולוציה ליצירת המודעות והיכולות המנטליות הגבוהות של האדם. דרווין חלק עליו נחרצות, ואף כתב לו במכתב "אני מקווה שלא רצחת את הילד שלך ושלי".

וואלאס מת ב-1913, ומספידיו הכתירו אותו כ"אחרון הוויקטוריאנים הגדולים". פרסומו הגיע לא רק מהתפקיד שמילא בפיתוח תיאוריית הברירה הטבעית: הוא היה חוקר מצליח ומוערך בתחומים רבים שלא היו קשורים ישירות לאבולוציה. הוא כתב רבות על סיווג מינים, והיה מהראשונים שהתייחסו בצורה מדעית לשאלה אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ. במסעותיו הוא ראה עד כמה משפיע האדם על הסביבה, והזהיר מפני ההשלכות של השפעה זו, ובמיוחד מפני כריתת יערות, כבר לפני 140 שנה.

אך החוקר שזכה לכבוד ולהוקרה בחייו נשכח עד מהרה אחרי מותו. אולי היו אלו השקפותיו יוצאות הדופן בכל הקשור לספיריטואליזם ושערוריות שונות שנקשרו בשמו, ואולי הייתה זו פשוט הנטייה האנושית להתמקד בדמות אחת ולבנות מסביבה סיפור קוהרנטי וברור. וכאשר הסיפור של תיאוריית האבולוציה החל להתעצב, הגיבור שניצב במרכזו היה צ'רלס דרווין.

לא היה זה מקרי. עבודתו של דרווין, כפי שנפרשה ב"מוצא המינים" ולאחר מכן בספר "מוצא האדם", הייתה עמוקה, רחבה ומנומקת הרבה יותר ממה שהציע וולאס באותו זמן. דרווין החל לעבוד על התיאוריה שלו עם חזרתו ממסע הביגל, ב-1936. כאשר קיבל לידו את מכתבו של וולאס, ובו תובנות ראשוניות למדי של החוקר הצעיר, כבר היו מאחוריו יותר מ-20 שנים של ניסוח תיאוריית הברירה הטבעית, שכלולה, מציאת טיעונים התומכים בה ומענה לטיעונים שידע שיעלו כנגדה.

וולאס הכיר גם הוא בבכורתו של דרווין, והיה זה שטבע את המונח "דרוויניזם" ככינוי לתיאוריה. הוא אף פרסם ספר בשם זה, שנים מספר לאחר מותו של דרווין. כך הוא עצמו תרם להוצאתו מסיפורה של הברירה הטבעית, ובסופו של דבר להיעלמותו מהזיכרון הקולקטיבי.

מאמץ מסוים להשיב לוולאס את הכבוד המגיע לו נעשה ב-2013, במלאת 100 שנה למותו. פסל שלו הוצב במוזיאון הטבע בלונדון, אלפים ממכתביו הועלו לרשת ואירועים לכבודו נערכו ברחבי העולם. אך ספק אם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות את התפיסה בציבור הרחב. כפי שאמר הביולוג ג'ים קוסטה (Costa) ל-BBC, "בדמיון של הציבור זה תמיד יהיה דרווין והקופים".

ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי