הגעתם לגיל שאפשר להכיל
בפני מי שמגיעים לגיל השלישי ניצבים אתגרים לא פשוטים, אבל לצידם מגיעים גם המשאבים הנפשיים הדרושים להתמודדות עמם. שתי פסיכולוגיות מדברות על החמלה העצמית, הכישרון למציאת משמעות ועוד יכולות שנבנות עם הניסיון והשנים ויאפשרו לנו למצוא מחדש את הדרך לחיים טובים
"ההגדרה של הגיל השלישי כבר אינה מוצקה כבעבר", טוענת יעלה ורטהיים, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "הארכת תוחלת החיים ושיפור באיכות החיים יצרו דור שאורחות חייו לא מתאימות להגדרה הקלאסית של הגיל השלישי. מצד אחד, מאפיינים את הגיל הזה לא מעט פחדים. כשעוברים גיל מסוים מרגישים שהדברים החשובים בחיים חומקים מבין האצבעות: חוסן גופני, תקוות, חלומות ואידיאלים, ודאות ומשמעות או אנשים אהובים. כשהגוף נחלש, נחלשים גם ההגנות הרגשיות והמבנים נפשיים, באופן שעלול לגרום להצפה של רגשות מעיקים כמו חרדה או דיכאון. מצד שני, תוחלת החיים המתארכת מעמידה בפנינו משימה התפתחותית חדשה: לחיות חיים משמעותיים ויצירתיים. כדי להשיג זאת עלינו להשתמש בחוכמת החיים שצברנו וביכולתינו לשלוט ברגשותינו ולרתום אותם לטובת חיים יצירתיים ואופטימיים יותר, עם קשרים מזינים וחיוביים".
מה את אומרת למטופלים שמרגישים שהעולם עדיין שייך רק לצעירים?
"נכון שעדיין קיים הלך רוח עוין כלפי ההתבגרות והמתבגרים. כדי להתמודד, אני מדברת לעתים עם מטופלים על השקעה ב'חיסכון פנסיוני' מנטלי וגופני: השקעה ביכולות, בכשירות ובהתפתחות שתעמוד לרשותנו גם בגילאים מתקדמים. לעיתים מדובר בצמצום נזקים, לעיתים בשימור מה שיש, ולעיתים בפיתוח יכולות חדשות".
גישה אקטיבית וחשיבה חיובית
"יש הרבה מקרים של נשים בגיל 50 פלוס שחוות תחלואה כרונית שמתחילה בגיל המעבר", מסבירה ורטהיים כשהיא נשאלת על ההבדל בין גברים לנשים בגילאי 50 פלוס. "אלו דברים שפוגעים בחיי היום יום ובאיכות החיים. הן גם עוסקות הרבה בדימוי הגוף שלהן. מנגד, גברים בגיל הזה נהנים מאיכות חיים גבוהה יותר, ומתחילים לחשוש מהגיל והשלכותיו רק בסביבות העשור השביעי לחיים. הבעיה המשותפת לשני המינים היא זו של אפליה על בסיס גיל בשוק העבודה. זה בולט בהייטק, כשבני הגילאים האלו, גם אם הם מעודכנים בטכנולוגיה הרלוונטית, נתפסים כמבוגרים שאין להם מה להציע. במקביל יותר ויותר מבני הגילאים האלה רוצים להישאר בעבודה כדי להרגיש חיוניים רגשית ופיזית. שני המינים חייבים למצוא משמעות, שהיא קריטית בגילאים האלו. לכן כל השוק של תעשיית הפנאי לגיל השלישי מגלגל מיליונים".
מה את יכולה להמליץ לבני הגילאים האלו, שימלא את חייהם במשמעות?
"למצוא בשביל מה לקום בבוקר! אנשים שיש להם משמעות פחות מרגישים את הגיל. לשמר סקרנות ויצירתיות, תקווה וחדווה, דרך מציאת עניין לחיים. לאמץ גישה אקטיבית במקום התנהלות של וויתור, פאסיביות, הצטמצמות מתגוננת לאזור נוחות. חשוב להבחין בין מה שאפשר לשפר ולשנות לבין מה שצריך לקבל כעובדה. אפשר לשפר דברים שנמצאים בטווח ההשפעה שלנו. ולבסוף, להקפיד על חשיבה חיובית ולא פסימית ולא לחשוש מטיפול פסיכולוגי, שיכול להיות משמעותי להתפתחות רגשית בגילאים אלו".
איך עושים את זה בתכלס?
"חוץ מטיפול פסיכולוגי למי שחש צורך בכך, כדאי גם להצטרף לחדרי כושר, שכבר מזמן הפסיקו להיות מקום מפגש של צעירים. הם פתוחים שעות רבות ומהווים מקום מפגש. כך גם שומרים על אורח חיים בריא ופעילות גופנית. בכלל חשוב לנהל ולשמור על תקשורת עם אנשים משמעותיים ולא להתכנס בד' אמות. עם זאת, חשוב לשמור על איזון בין מה שנכון לנו לבין דרישות הסביבה, למשל דרישות לטיפול בהורים קשישים או בקשות עזרה ובייביסיטינג על הנכדים".
שיא של חמלה ואהבה עצמית
הפסיכולוגית רבקה וייס זוכרת את הרגע שבו הגיעה לגיל 50: "שוק, טלטול, שאחריהן הגיעה רגיעה", היא מתארת ומלמדת מנסיונה האישי איך מתגברים על המציאות הלא פשוטה לעיכול. "קוראים לזה אמצע החיים, אומרים לנו שזה הארבעים החדש. כל מיני דרכים לסבר את אוזנינו כדי לרכך את הידיעה שנגענו בקיר. באנגלית קוראים לנו AGING. מזדקנים. בישראל אנחנו אומרים: מתבגרים, נזהרים מהשורש ז.ק.ן כמו ממחלה. לכן חדשות לבקרים צצות קבוצות פייסבוק של נוסטלגיה של כל עיר ויישוב. מתחילים לחפש זה את זה ונאחזים בקבוצות כדי לחלוק בתחושות המעורבות שבאות עם העשור השישי והלאה".
איך את מרגישה לגבי הגיל הזה כפסיכולוגית וכאישה?
"באופן אישי הרגשתי פחד, דכדוך, בדידות, שמחה, גאווה - הכל יחד. כפסיכולוגית, הכניסה לעשור השישי הוא רגע קריטי, ומעטים מעריכים את גודל הרגע. זה רגע שהוא חלון ענק של הזדמנות".
כמו?
"יש לנו זכות להפוך להוריהם של הורינו ובמקביל לתמוך בתשתית המשפחתית שמקימים ילדינו. לא דווקא בכסף, אלא בעצה, בהכלה, בבישול, בתמיכה לוגיסטית. יש לנו זכות לעשות שיפוצים במראה שלנו ולהצהיר על כך בריש גלי. להודות שעשיתי מילוי קמטים או מתיחת פנים, כי כך אני נראה/ית צעיר/ה לגילי, כי היום זה אפשרי. הטכנולוגיה קיימת וחסכתי לזה בצד. בגיל הזה אנחנו מתענגים על המילה "לא" ומתאמנים בגמילה מרגשות אשם: לא, לא מתאים לי. לא מסתדר לי. לא נוח לי. פשוט - לא.
"בני חמישים פלוס גם מגיעים לשיא של חמלה ואהבה עצמית: אני בסדר, אני אדם שעשה ועושה את המיטב והמירב רוב הזמן. מה שלא עשיתי, עוד אעשה, וגם אם לא - אני עדיין שלם. בגיל הזה יש רצון אחר להזיז את הגוף. לא כי אני רוצה להשיג מסת שריר וקיצור זמני ריצה, אלא כי הגוף שלי אהוב ויקר. הוא ידידי הטוב ביותר. הוא מחזיק בי ואני בו. זו גם ההזדמנות להתמסר לחשקים מיוחדים, לפעמים פרועים או שובבים. כמו ללמוד פורטוגזית, יידיש או לדינו, לעבוד שנה בסין, ללמוד ריקודי בטן, ללכת לסדנת כתיבה ולעשות את שביל ישראל בקבוצה. בגיל הזה הכל אפשרי, בלי מבוגרים על הראש. בלי חובת ההוכחה לחברה של לימודים, חתונה ופרנסה. הכי חשוב שכולנו נבין שלגילאי 50 פלוס, 60 פלוס והלאה, יש הרבה פלוסים. קחו כמה שיותר מהם!"
מוסף מיוחד על דור ה-S מצורף לגיליון יום שישי של "ידיעות אחרונות" למנויים בלבד
לפנייה לכתב/ת 
