"יכול לקרות בכל בית": עדויות "הילדים המושתקים" שגדלו בצל אלימות
ynet בשיתוף ויצו רתם שמונה אמנים ואנשי תקשורת כדי להקריא עדויות אמיתיות של ילדים שגדלו בצל אלימות מחרידה במשפחה. "עד גיל 13 לא הבנתי שבבתים אחרים אין דבר כזה שנקרא מכות", סיפר אחד מהם. פרויקט מיוחד
"אחת הנשים ששהתה במקלט סיפרה על אירוע שבו בעלה היכה אותה עד זוב דם. תוך כדי שהיא מדממת, היא הבינה לפתע שהילדים שלה רואים ונבהלה כי היא הבינה שזה נורא עבורם - אז היא מיד יצרה סיטואציה שבה אבא ואימא מתחבקים והכל בסדר. בעודה מדממת".
הם היו עדים לאלימות קשה באופן יומיומי. חלקם ראה את אימא מוכה, נאנסת ומושפלת. לעיתים קרובות נמנע מהם מלשתף את הסביבה במה שהם חווים – או שהם עצמם התביישו לספר על כך. אלה "הילדים המושתקים", שגדלו בצל אלימות מחרידה שהצלקות הנפשיות שהיא הותירה בהם אינן מגלידות לעולם.
ynet, בשיתוף ויצו, רתם שמונה אמנים ואנשי תקשורת מוכרים לפרויקט שבו הם מקריאים עדויות אמיתיות של הילדים הללו, כפי שנמסרו במקלטים לנשים מוכות ובמרכזים למניעת אלימות.
על פי "מדד האלימות" של ויצו לשנת 2017, בישראל חיות כיום כ-200 אלף נשים מוכות, וכחצי מיליון ילדים חשופים לאלימות. כלומר, במדינת ישראל כלואים במעגל האלימות כמיליון נשים, גברים וילדים. 723 נשים ו-910 ילדים שהו ב-14 מקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן הפועלים ברחבי הארץ בשנה האחרונה. 10,160 בני אדם מ-8,935 משפחות טופלו ב-103 מרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה.
עם זאת, רק ב-20 מרכזים למניעת אלימות ברחבי הארץ התקיימו קבוצות טיפולים לילדים חשופים לאלימות, שבהן השתתפו 981 ילדים ובני נוער, המהווים תשעה אחוזים בלבד מכלל המטופלים במרכזים ופחות מחצי אחוז מקרב כלל הילדים החשופים לאלימות.
אין להם לובי
רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו, אומרת כי "על הרוב המוחלט של הילדים, שחיים בבית מוטרף ואלים ומסוכן ושנפגעו ישירו מהאלימות, אף אחד לא יודע. נכון להיום אנחנו לא מגיעים אל הרוב המוחלט של הילדים ואף אחד לא מטפל בהם. אין לנו מושג מה עובר עליהם ואנחנו לא מצליחים להגן עליהם".
נוימן, שניהלה מקלט לנשים מוכות במשך כמעט 20 שנה, מסבירה: "הילדים ששהו במקלט לפחות טופלו. להם היה מזל. לרוב הילדים אין את המזל הזה וגם אין מי שידבר על זה שאין להם מזל. כי הם קטנים, הם מוחלשים, אין להם לובי בשום מקום. איזה סיכוי יש להגיע לילד כזה כדי שיספר את החוויה שלו?".
אחד מאותם הילדים שחוויותיהם הקשות נותרו בין כותלי הבית הוא ליעוז שי, כיום בן 31, שהיה עד לאלימות קשה של אביו כלפי אמו במשך חמש שנים, מאז שהיה בן שנה ועד לגיל שש. ההתעללות פסקה רק כשבאחד המקרים אמו זעקה בשמו מתוך החדר שבו ספגה מכות מאביו, והוא יצא ודפק על דלתות השכנים בקריאה לעזרה. אביו נעצר על ידי המשטרה - ולא שב עוד לבית.
"גדלתי בשכונה מאוד טובה ואימא שלי הייתה מורה בבית ספר", מספר ליעוז. "היא לא אישה שנמצאת בשולי החברה, לא מוחלשת, אדם מאוד דעתן ואינטליגנטי עם עמדות פמיניסטיות מאוד ברורות. "דווקא מהמקום הזה חשוב לי לספר את הסיפור שלי, כדי שיבינו שזה יכול לקרות בכל בית ובכל שכבת אוכלוסייה".
"יש סוד גדול, כמו פיל באמצע החדר, וכולם מסיטים את המבט"
ליעוז מוסיף כי ההשלכות של המראות שנאלץ לחזות בהם בילדותו המשיכו ללוות אותו במשך שנים ארוכות. "קשה לאדם שלא חווה את זה להבין שכל הפרספקטיבה שלך על העולם, על יחסי כוחות בתוך המשפחה וגם בין בני זוג מאוד משתנה. עד גיל 13 לא ממש הבנתי שבבתים אחרים אין מכות. זה לחלוטין מעוות לך את כל התפיסה".
רק בגיל 21, בעקבות דיכאון שחווה וטיפול פסיכולוגי שבא בעקבותיו, ליעוז הפסיק להדחיק, נתן לזיכרונות הקשים לצוף ושוחח על כך עם אמו: "כשיצאתי מהבית היו לי כל מיני פלאשבקים מכל מיני רגעים שלא ממש ידעתי אם הם פרי הדמיון. הניתוק שלי היה כל כך גדול שגם לא השלכתי מהפלאשבקים למקרים הללו. כשהדיכאון החריף, אחרי כמה שבועות שלא יצאתי מהבית, הלכתי לטיפול וממש התחלנו לשחזר רגעים. הרגשתי שוב את הכל, חזרתי לשם וכאבתי את זה אבל עדיין לא הייתי בטוח. רק אחרי שנתיים קיבלתי את האומץ לשאול את אימא שלי לגבי רגעים ספציפיים - ואז הבנתי שהם קרו".
המחקרים והידע האמפירי שנצבר בשנים האחרונות מצביעים על כך שילדים שעדים לאלימות פעמים רבות נפגעים בצורה נפשית באופן קשה יותר מילדים שספגו אלימות ישירה. "אנחנו מדברים על ילד ששרוי בבדידות מאוד גדולה כי האימא עסוקה בהישרדות שלה", מסבירה טובה קונסטבלר, עובדת סוציאלית ומטפלת בילדים במקלט לנשים מוכות של ויצו.
עבודות שציירו ילדים ששהו במקלטים לנשים מוכות של ויצו:
"הוא חשוף לדברים מאוד קשים ואין מי שירגיע אותו, שיווסת את הרגשות שלו. הוא נמצא בחוויה של איום קיומי, של חוסר אונים מאוד חריף, כי התלות שלו בהורה היא כל כך גדולה", היא אומרת. "היום כבר מוכר בספר האבחנות הפסיכיאטריות שיש גם השפעה נוירולוגית - כשהכול בלתי צפוי, אז ילדים נמצאים כל הזמן במצב של עוררות מאוד גדולה, של דריכות, של ציפייה לאיזו קטסטרופה - כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יבוא".
פעמים רבות, בשל ההכחשה שנלווית למצב, הילד שחשוף לאלימות חווה אובדן של אמון בחושים ובהבנה שלו. נוימן מתארת את המצב שבו נמצאים הילדים הללו כ"בית כלא של סוד. הם לא מספרים. הם מבינים שאסור להם לספר. המבוגרים שאמורים לתווך להם את העולם עסוקים בהישרדות והילדים גדלים בוואקום מטורף, בסוג של גיהינום פרטי שהם צריכים להתמודד איתו לבד בלי שום כלים".
"ההשתקה בבית מתרחשת גם ברמה החברתית", היא מאשימה. "יש כאן סוד שהוא כמו פיל באמצע החדר וכולם עוקפים אותו ומסיטים את המבט. אנחנו מייצרים כמו בית חרושת ענק את הדור הבא של הילדים שסובלים סבל מטורף - והמדינה לא לוקחת עליהם אחריות". ליעוז, מצידו, מסכם: "ילד לא חייב לחוות אלימות בעצמו על מנת שהדינימיקה הזאת תצלק אותו לכל החיים. זה משהו שהולך איתך כל הזמן. אני מרגיש קצת כמו ניצול של אלימות במשפחה".
לייעוץ וסיוע חייגו: 03-6923791
לפנייה לכתב/ת 
