אני בלוגרית. היום. פעם הייתי מהנדסת, בעלת סטודיו קטן, מנהלת מוצר, אשת הייטק, תלמידת תואר ראשון ושני. פעם. היום אני בלוגרית. מה זה בדיוק אומר? זה אומר שאני קמה בבוקר, לובשת טרנינג, לוקחת את הכלב לסיבוב (אחרי מרתון הילדים) ויושבת מול המסך או לידו, אם אני צריכה איזה 20 דקות בהייה באוויר לחשוב.

כן, הפייסבוק הרבה מסיח את דעתי. ריכולים אחרונים מבית המלוכה מידי פעם קוראים לי לבוא לראות את השמלות החדשות של קייט ושרלוט, אבל כעקרון אני כותבת. עם סטופר מעל הראש כי כשהפעמון מצלצל אני פושטת את שמלת מלמלת המילים ועולה על סטטוס ׳אמא את יכולה לקחת אותי ל….׳.

ניו יורק הכניסה בי את הדרייב לכתוב, לספר לעולם ולעצמי מה בדיוק קורה בעיר הזאת. מאוד קשה לתאר את זה במשפט או כתשובה ל׳אז איך בניו יורק?׳. זה משהו שקורה כל הזמן, כל דקה, כל סופ״ש, כל הליכה לסאבווי. זה משהו שקורה כשאני רואה את הילדים שלי בניו יורק, מה היא עושה להם, מה הם עושים לה. אני רוצה לתעד לעצמי את זה צעד אחר צעד ולגזור ולשמור. אני גם רוצה לספר לכולם מה בדיוק קורה בעיר - לרוץ ולספר לחבר׳ה - שכולם יבואו לראות, לחוות.

אז, בקיצור, אני כותבת. ועכשיו ממש ממש באופן מקצועי. או, אז מה זה בדיוק מקצועי? טוב ששאלתם.

מקצועי זה לעשות את זה ברצינות. אז מה זה ברצינות? זה להשקיע זמן, לדייק, לחשוב על קהל יעד, להיות עקביים, להתמיד, כל הזמן להתקדם ולהפתחת ו….אולי גם…..במקרה אם מסתדר…..רק אם מתאים…..וזה בסדר…..וזה לא לא מפריע……..ואם במקרה יש……..וממש להשפיל את העיניים……להרוויח כסף. את המילה האחרונה אמרתי ממש בשקט. למה? ככה. כי כישראלית מסתבר שמה שאני עושה לא ממש שווה ערך, אבל כשאני הופכת לאמריקאית, ניו יורקרית, אז אין בעיה לאף אחד להוציא את הארנק ושישאלו אותי לכבוד מי לכתוב את הצ׳ק.

(צילום: Shutterstock)

נכון, אני עושה פה הכללה ענקית, סוטה מדרכי הנועם והצחוקים של סיפורי ילדים בעיר הגדולה. עכשיו איטס מיי טרן. רוצה שניה וחצי לדבר על שווי. השווי שלי, של העבודה שלי, של ישראלית vs ניו יורקרית, של ישראל מול ניו יורק.

ניו יורק היא קשה, לא סלחנית, תחרותית. לא משנה מה תעשה, יהיו עוד 80 או 80 אלף טובים כמוך. להתבלט, להרים את הראש ולצעוק או להראות ׳הי, תראו, אני ממש ממש טובה ושלי פה הכי יפה מכולם׳ זו משימה כמעט בלתי אפשרית. כמעט. אבל כן יש את הצוהר הקטן שיראו אותך אם באמת אתה כזה מעולה וידעו שאתה שווה משהו. בניו יורק מתרגמים את השווה הזה לכסף. רדוד, שפל, קר ומנוכר. אבל איתו כן אפשר להתכרבל בלילה (אחרי שקניתם כרית memory foam ב- Bed Bath and Beyond) ואיתו כן אפשר לשים ראש על כתף (אחרי ארוחה שווה בRed Rooster ) כשאתם בדרך הביתה על ה -1 לכיוון טרייבקה. אז כן, יש תמורה בעד האגרה.

בישראל, או מול ישראלים. נוט סו מאצ׳. ה׳יאללה, נו בקטנה, יכולה לעשות איזה טובה׳ לבן של השכן של הבת דודה. או ׳יהיה בסדר…עזבי להתקטנן עכשיו על כמה ולמה׳. זה היה מגניב בשנות ה-80 המאוחרות (כשהמציאו את המילה ׳מגניב׳), כשכולם אהבו את הקטע של הלרשום במכולת ובאו להיזרק על השטיח של הדודה מאמריקה - רק שהיא לא בדיוק הייתה דודה, יותר כמו הבת דודה השניה של החבר מכיתה ג׳3, ואמריקה לא בדיוק הייתה אמריקה - יותר כמו דירת סטודיו של 20 מ״ר בלואר איסט סייד. אבל הגישה של ׳יאללה - מה הבעיות שלך׳ לכתוב איזה 2386 מילים, ככה בדקה וחצי בקטנה (4 שעות) על המלון,מסעדה,אתר, חנות חדשה שפתחנו בלב מנהטן, השקענו 5 מיליון דולר, שילמנו מיליון וחצי על יחסי ציבור, וכל לקוח חדש מקבל נעלי בית עם ניחוח צ׳ינצ׳ילות (אף צ׳ינצ׳ילה לא נפגעה בכתיבת הטור הזה). אה, אבל לא, אין לנו שקל וחצי לזרוק לכיוון שלך אבל כן תפרסמי אותו בפייס, בסנאפ, באינסטוש ואנחנו מרשים לך גם לקעקע את הלוגו שלנו על התחת. בתמורה ניתן לך חיבוק ענקיסתי. סבבה?׳ לא השתנתה.

העיר פרושה לרגלי נשים עצמאיות בניו יורק. מסת האנשים, המגוון, ממש אין גבולות. רק תוכיחי את עצמך, ויש כבר תקדים וכן, זה בסדר תוכלי להתפרנס. לא בקלות, יהיו המון מחסומים, מהמורות בדרך, פוליטיקה ארגונית וחוסר פרגון. כמו בכל מקום. אבל עבודה זאת עבודה. זאת מילת המפתח. והיא מתוגמלת. למה? כי ככה. ככה זה אמור להיות.

מול ישראלים אני מוצאת את עצמי מסבירה ומתנצלת, לוחשת בשקט את ערכי ובסוף מקבלת אותי שתיקה רועמת כשמי שמולי ציפה לגלגלוני תודה שבכלל איפשרו לי לעבוד איתם. וזה מבאס, מכעיס, דוחף אותי למקום של רחמים עצמיים. אבל בסוף גם אומרת fuck it וממשיכה הלאה.

הלאה במה שאני מאמינה, במה שאני אוהבת, מביטה קדימה בניו יורק וכמובן כל הזמן פוזלת פנימה לארץ. הכי נעים בבית בעולם אבל שם בין הסמטאות של הלואר איסט סייד לנוף על ההדסון אני רוצה לרוץ ולהצליח עם כל הגב הישראלי המפרגן (לא רק בטפיחות ׳#אתמהזהמדהימה׳ אלה גם עם שאלות ׳#זהעםאובלימעמ׳) ברחבי העיר הגדולה.

לא מתכוונת לחנך את העולם, אבל לאט לאט בדרכי שלי אני ממשיכה קדימה. בניו יורק, בארץ וכמובן בכל מקום ביניהם.