בעלי לשעבר יישאר בשדה הקרב לנצח
"חייתי לצד אדם שאין לו מחר, אדם שרק רצה לשרוד את היום. הוא לא היה מסוגל לצפות את הרגע הבא, ובטח שלא לתכנן. הוא לא בטח בעצמו, לא בטח באחרים והיה נרעד בכל פעם שאיבד שליטה על הסיטואציה". טור אורח
שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. זהו תקציר הסרט החדש "הלומים", סרטם של ארז מזרחי וסהר שביט, אשר נפתח באירוע הגורלי ששינה לנצח את חייו של מנשה (בגילומו של עמוס תמם) ועלה בחייו של חברו הטוב. מנשה לא התאושש מאז. הוא עדיין שם, שנים אחורה, תקוע בשדה הקרב.
"לפעמים אנשים עושים דברים שהם לא רוצים לעשות". כך מסבירה דפנה (אדוה בולה) לבנה הקטן מדוע טיפס מנשה כל כך גבוה בסולם הסבל. עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות ה- 70, וכמו דפנה, רק 30 שנה מאוחר יותר גם אני ניסיתי להסביר זאת לעצמי. הייתי עוד ילדה, חיילת בת 19, והוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים כמעט. לקח לי לא מעט זמן להבין שאני חיה עם הלום קרב וששנינו אבודים.
10 שנים היינו יחד. חתונה, לידה, גירושים, ויותר מ-10 שנים עברו מאז שנפרדנו. אחת השאלות הראשונות ששאלתי כל גבר שהכרתי אחריו הייתה "מה עשית בצבא?". לא יכולתי להרשות לעצמי לפגוש שוב את מה שהכרתי בצער ומקרוב. חייתי לצד אדם שאין לו מחר, אדם שרק רצה לשרוד את היום. הוא לא היה מסוגל לצפות את הרגע הבא ובטח שלא לתכנן. הוא לא בטח בעצמו, לא בטח באחרים והיה נרעד בכל פעם שאיבד שליטה על הסיטואציה. הצפייה ב"הלומים" החזירה אותי לכאב שחשתי באותם ימים, לתחושה של חיים ללא הבטחה.
מיפה נפש למפלצת מפוחדת וחסרת רחמים
החשש מהמפגש עם החיים היה עצום. לקחתי אותו יד ביד. הצעתי לו להתחתן איתי, לקנות דירה, להביא ילדים לעולם, לעבור טיפול. הוא לא ידע איך, הוא לא הבין למה. כל משבר קטן פירק אותו לחתיכות קטנות עד שלא זיהיתי אותו. בהמשך התרחקנו. כבר לא הכרתי את האדם שאיתו ביקשתי לחיות את חיי. את הגבר שהיה גאון בעיניי ויפה בכל מובן שהוא. לא הכרתי יותר את זה שהתאהבתי בו ממבט ראשון, כי לא נשאר ממנו דבר. עמד מולי אדם שהתפרק גם כשאיבד את אחד הגרביים בכביסה.
הקונפליקט הנפשי היה עמוק. הוא הרגיש שאיבד צלם אנוש, אבל הוא בעיקר פחד מעצמו, מהאדם שהפך להיות. לא הבנתי שהוא לא סולח לעצמו, שהוא מסתובב עם זעם עצום. לא הבנתי שבכל פעם שהוא נדרש לפעול בניגוד לרצונו, הוא במצוקה. כל פנייה ממוסד ציבורי, כל ניסיון של הפעלת סמכות עליו - היו נגמרים בצעקות. כל בקשה התפרשה כאיום. לא פלא שהוא תמיד סירב לכול. התגובה הראשונית שלו הייתה להילחץ, להיבהל ולענות בשלילה גם לבקשות הכי קטנות שלי. מסובך היה לדבר עם הבנק, להגיע לפגישה עם עורך דין, לשלם מיסים, להיות ביחסים תקינים עם השכנים. בכל אינטראקציה חברתית הייתה סכנה שהוא יגיב בקיצוניות. כשהוא ניסה לצאת ולהיפגש עם העולם, הוא שוב היה יוצא למלחמה.
כשהתגייס לצבא הוא היה חייל יפה נפש, כזה שלא מאמין שיפגע בזבוב. אך הוא הפך למפלצת מפוחדת וחסרת רחמים. המפגש עם האכזריות בשני הצדדים, הן הישראלי והן הפלסטיני, השאיר אותו דרוך. הפחד היה חוזר אליו במראות, בקולות ובריחות. במשך השנים הוא נזכר מדי פעם בחמור שנפגע וגסס שם ברחוב. מכל האירועים הנוראיים שחווה בשירותו הצבאי, דווקא החמור חסר האונים הפך ללב הכאב שלו. הוא היה מספר לי איך התחנן למפקד שירשה לו לירות בו ולגאול אותו מייסוריו, ואיך נענה בשלילה ועד היום הוא מוכה אשמה על כך.
כדי להגן על עצמו מטלטלות רגשיות הוא נאטם לגמרי. האיש הקשוב והרגיש שהיה בעבר הפך חירש למצוקות של אחרים. לא לשמוע, לא לראות, לא להרגיש. הוא הפסיק לבלות, לקרוא עיתונים, להיפגש עם חברים, הוא לא מצא כל הנאה בחיים. דיכאון והתנהגות קומפולסיבית תפסו מקום גדול כמענה לחרדה, בדיוק כפי שמנשה מהסרט יכול היה לעמוד דקות ארוכות בחלון ולפתוח את השלבים בתריס פעם אחר פעם אחר פעם.
בסצנה קורעת לב בסרט דפנה מתחננת למנשה שלא יתגייס שוב. היא יודעת שכל התגייסות שלו לצבא רק מדרדרת את מצבו הנפשי לתהומות. ובכל זאת הוא הלך. אולי כך יצליח להרגיע את ייסורי המצפון ולהיפטר מרגשי האשמה שהורסים אותו. מנשה הרי לא יודע אחרת. הוא לא יודע איך להרגיש בעל ערך. מנשה, כמו בעלי לשעבר, הוא ילד שהתבגר ברגע אחד, בירייה אחת.
בעלי לשעבר שירת בעזה במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא לא אשם שנולד למלחמה, אבל הוא תמיד ירגיש אשם. הוא לא הסכים ללכת לטיפול או לקבל סיוע נפשי. הוא יודע שהדרך לריפוי תעביר אותו בשדה הקרב, והוא לא מוכן לחזור לשם. הוא ועוד אלפים כמוהו יישארו בשדה הקרב לנצח.
לפנייה לכתב/ת 
