צעד אחד לפלסטין

אי ההצבעה של ערביי ישראל הוא אחת התופעות היותר-משמעותיות שקרו בבחירות האלה. את הסיבה הישירה כולנו יודעים. משטרת ישראל ירתה אש חיה לתוך ההפגנות והרגה 13 מאזרחיה הערבים של המדינה. בקנה מידה של הכיבוש זה לא אירוע חסר תקדים, אבל כלפי אזרחים, בעשורים האחרונים, מעולם לא נהגה ישראל כך. ערביי ישראל לא שכחו את זה. גם הסיבות הכלליות, האפליה ארוכת השנים, מרובת ההבטחות המופרות, הן לא תעלומה. אלא שהסיבה השלישית היא ההתדרדרות ביחסי ישראל עם הרשות הפלסטינית.
בהקשר הזה אי ההצבעה היא נורת אזהרה. אי הצבעה פירושו אי השתתפות במערכת הפוליטית הישראלית. הפגנת אי-ישראליות. ובלי ישראליותם של ערביי ישראל אי אפשר יהיה לחלק את הארץ.
מנסיונם של סיכסוכים לאומיים אחרים אנחנו יודעים שהגורם המכריע שמפריד בין אלה שניתנים לפתרון לבין סכסוכים שמובילים למלחמת אזרחים מתמדת, הוא ריכוז גיאוגרפי של חלק גדול דיו ממי שרואים את עצמם בני לאום אחד. ריכוז שיאפשר להם לראות במדינה שלהם מדינת לאום, בית לאומי, כמו שהצהרת בלפור ניסחה את זה לפני כשמונים וחמש שנה. לכן השאלה המכריעה היא קיומם של גבולות מוסכמים - בדימיונם של ישראלים ופלסטינים, וגם בפועל, בשטח. כל עוד הקו הירוק קיים בדמיון וקיים פחות או יותר בשטח יש לסיכסוך אופציה לפתרון. קיומו תלוי בין השאר בכך שאנחנו והפלסטינים יודעים להבדיל בין "ישראלים" ל"מתנחלים", ובין פלסטינים בשטחים לבין אזרחי ישראל הערבים. לפי שעה לפחות ההבדל הזה מובן לרובנו מאליו, ואלה שמנסים לטשטש אותו, מתנחלים, פוסט-ציונים, אנשי חמאס ואחרים, הם עדיין מיעוט. העובדה שערביי ישראל רואים את מצבם כשונה מזה של אחיהם בשטחים התבהרה כמה ימים אחרי פרוץ המהומות, כשאלה בתוך ישראל נרגעו ואלה בשטחים נמשכו.
ואף על פי כן, לראשונה ערביי ישראל השתתפו במהומות, ולראשונה מאז 1966 הם לא השתתפו בבחירות. כלומר במצב שמתנדנד בין הסכם חלוקה לבין מלחמה, הם עשו צעד אחד בכיוון פלסטין. יש להניח שהכוחות שמחזיקים אותם קשורים למדינת ישראל - כלכליים, גיאוגרפיים ואחרים - עדיין חזקים מספיק. אבל התנכרותה של ישראל לשוויון שיש להם על הנייר מכרסמת בהדרגה בבסיס הזה. התקוממות כללית של ערביי ישראל, אינתיפדה בתוך הקו הירוק, פרושה יהיה לא רק איום על ישראל אלא גם איום על פלסטין. אם ישראל לא תוכל לנתק את עצמה מפלסטין, לא ישראל ולא פלסטין יוכלו להתקיים. במקום זה תהיה רק בוסניה.
במצב אופטימלי, אם גם לא מושלם, ערביי ישראל יוכלו לחיות עם ישראליותם בתנאי שישראל תעניק להם שוויון אזרחי וכלכלי מלא, מידה של אוטונומיה, ובתנאי שפלסטין תתקיים לצדנו.
מצבם אז יהיה כמו זה של מיעוטים לאומיים אחרים שיש להם מדינה משלהם במקום אחר. כלומר, שאיפותיהם הלאומיות יבואו לביטוי חלקי בקשר-מרחוק למדינת הלאום שלהם, שהיא גם, למי שרוצה אופציה כזאת, מקום שאפשר להגר אליו. דווקא אנחנו צריכים להבין את זה, מפני שסוג כזה של פתרון לא מושלם אופייני למצבם של יהודים רבים כל כך ברחבי העולם. אם לא ניתן להם שוויון דה פקטו, נדחוף אותם לפתרון הקיצוני, שהוא התנכרות שלמה לישראל והזדהות מלאה עם פלסטין. במצב כזה ייעלמו הקווים שלאורכם אפשר להיפרד, ותהיה לנו ולהם, כמו לפלסטינים בשטחים, רק מלחמת אזרחים מתמדת. אי ההצבעה הזאת צריכה להיות נורה אדומה לכל ממשלה בישראל, גם לממשלות ימין. יש לקוות ששרון מתכוון למה שאמר בנאום הניצחון שלו לגבי שוויונם של ערביי ישראל. גורלם, גורל הפלסטינים בשטחים וגורלנו תלוי לטווח ארוך בדיוק בזה.