תקליטים על שקפי רנטגן: הצצה לעולם שבו המוזיקה אסורה
בברית המועצות בין שנות הארבעים לשישים נאסר לייצר מוזיקה כמו ג'אז ורוקנ'רול, וכל קריצה לתרבות המערב נחשבה פשע. אבל מי שהמוזיקה בערה בעצמותיו לא ויתר. כך יוצרו תקליטים משקפים משומשים של בדיקות רנטגן, על רקע אצבע שבורה או זרוע מרוסקת - ונמכרו בחשאי בתוך נרתיקים של מחבטי טניס, או בחדרי מדרגות אפלוליים. תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב מספרת את סיפורה של המוזיקה האסורה
מוזיקה, חברה ופוליטיקה תמיד השתלבו יחד, משקפים את תמורות הזמן, וזה בא לידי ביטוי לא רק בתכנים עצמם אלא גם באופן בו היא נצרכת. וודסטוק לא היה רק פסטיבל שאיגד מוזיקאים על במה אחת, הוא היה מפגן של חופש, אחדות ואחווה. לפחות כך מותג במשך שנים. מנגד, במקומות מסוימים באותה תקופה בדיוק וכמה שנים קודם לכן, בברית המועצות ובמשטרים טוטליטריים אחרים, המסר והמדיום עצמם נאסרים לצריכה והפצה.
בין שנות הארבעים לשישים, במקומות כמו ברית המועצות או רומניה, מוזיקה היא עניין מפוקח. יוצריה צריכים להיכנע לתכתיבים לאומיים, שמונעים מהם לשאת כל מסר חברתי או פוליטי פוקח עיניים. גם מה שמוגדר כ"פזילה למערב" נחשב פשע, וכל סממן של מוזיקת מהגרים, מוזיקה אמריקנית ובריטית, אסור להשמעה או הפצה. אבל זמנים נואשים קוראים לטקטיקות נואשות והופכות את אלה בעלי התשוקה לדבר למקוריים ורבי תושייה.
ובזמן שברית המועצות אוסרת ייצור תקליטים ובהם ז'אנרים כמו ג'אז, שירי צוענים ורוקנ'רול, אלו העוסקים בהפצת הבשורה עושים זאת בדרכים ייחודיות ומקוריות, בתנאים לא תנאים. שיטת ייצור מחתרתית ופופולרית באותה תקופה היא הדפסת עותקים בלתי חוקיים של אלבומים על שקפי רנטגן משומשים. טכניקה זו, על משמעויותיה החומריות והרעיוניות, היא שעומדת במרכזה של "מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1940-1960", תערוכה שמציגה את מחקרם של סטיבן קוטס ופול הרטפילד הבריטיים, אשר מוצגת החל מהשבוע במוזיאון תל אביב לאמנות.
חלל התערוכה עצמו הוא המחשה של הסיפור אותו הוא מעוניין לספר. תקליטי רנטגן שהשתמרו מאותה תקופה מעטרים את קירות המתחם. מסביב דפים מתוך מגזינים סובייטים סאטיריים. על מסכים קטנים בקירות המוזיאון מוקרנים קטעי וידאו ששודרו בטלוויזיה הסובייטית, ובהן כתבות וסרטים שמגחיכים את ה"סטיליאגי", המקבילה של שנות ה-50' וה-60' למה שאוהבים לקרוא היום "היפסטרים". צעירים מתוחכמים, מעודכנים תודעתית, תרבותית ואופנתית, צמאים לידע ופתוחים להשפעות מערביות. מהסוג שמשטר רודני פחות אוהב. היום אלה האנשים שאוהבים את פוסי ריוט. אז צעירים שאוהבים אלביס, ג'אז או לרקוד פוקסטרוט. לא שמותר להם.
"מבזבזים לשווא את שנות נעוריהם, את שנות האוניברסיטה", קריין מקריא טקסט שכולו שטיפת מוחות, לרקע קטעי וידאו המציגים את בני ה-20 הפלורליסטים כקלי דעת מפונקים. "ככה הם רוקדים, מנערים את רגליהם, שוכחים מהי בושה. במקום להשקיע בקריאה הם רוקדים כל הערב וכל הלילה". "צעירים אופנתיים אומללים" הם מוגדרים שם, בווייס-אובר המלווה מערכון סאטירי המגחיך כל מה שמכיל זיקה לערכי בורגנות או מערב. כמה מטרים משם באי התערוכה יכולים להסתובב בחדר הדמייה של יצרן תקליטים אסורים. גם הוא, למקרה שתהיתם, מצולם במצלמת אבטחה, שמסך מציג את המתרחש בה בחדר אחר. גימיק חמוד, עוד המחשה לרוח הזמנים אז.
מוזיקה כמאבק לחירות הוא סיפורה של התערוכה הזו, שכוללת גם חדרי צפייה בסרטים קצרים. באחד מהם מתואר סיפורו של יצרן תקליטי רנטגן שנראה כי שמע וראה כבר הכל. הוא מספר על אופן הייצור, על החששות, העונשים הכבדים, והחזרה לעבודה מיד עם תום ריצוי זמן מאסר. "אני מודה כל יום לאלוהים על שהכיר לי את המוזיקה של הביטלס", הוא אומר שם, ומספר על ימים של זעם ושליחות. כעס שמניע אנשים להמציא פתרונות מקוריים, מופרכים כמעט, במטרה להעביר את המסר.
"נמלאתי במה שנקרא אז 'רוח סובייטית', אבל בהדרגה, ככל שגדלתי, פיתחתי סלידה מכל דבר סובייטי. ממש נרתעתי מזה", מספר יצרן תקליטי רנטגן אחר. בין תיאור האופן בו נכנס לעולם הפצת המוזיקה לבין הדרך בה היה מוכר את תקליטי הבוטלג בתוך נרתיקים של מחבטי טניס או בחדרי מדרגות, ממש כמו סוחר סמים. דילר של רעיונות על חופש, צרובים על ניתוח רפואי. "אלה היו זמנים נהדרים", הוא נזכר. "הרגשתי שאני מוביל את המאבק נגד הרשויות הסובייטיות כפי שדון קישוט נלחם בטחנות רוח. מוזיקה עזרה לי תמיד, לאורך כל חיי היא הצילה אותי במצבים הקשים ביותר ותמיד אוהב מוזיקה. מוזיקה, בשבילי, זה דבר טעון רגשית".
"מוזיקת עצמות", היא נקראה שם, מודפסת על שקף רנטגן. אלביס פרסלי, ליטל רצ'ארד והביטלס שרים על רקע אימאג' של כף יד עם אצבע שבורה או זרוע מרוסקת. צלילים וכאב שזורים זה בזה. שבר, כאב ועונג מעולם לא היו קשורים יותר.
התערוכה "מוזיקה אסורה - תקליטי רנטגן בברית המועצות 1946-1964", שאוצרות מאירה יגיד-חיימוביץ׳ ומאיה ויניצקי, תוצג בין ה-11 בינואר ל-12 במאי במוזיאון תל אביב לאומנות.
עוד מתוך התערוכה:
