למה אין לנו ברירה אלא לסמוך על בן הזוג
האם יכולה להתקיים מערכת יחסים ללא הבעת אמון? מה האמון מעניק לנו ומהו המחיר שאנו משלמים על הבעת האמון הזו? מבט פנימה אל תשתית הקשר האנושי
“אם היה לך בן זוג נטול אמצעים, ואילו לך היה רכוש משלך. האם היית מתחלקת איתו ברכוש?”, שואל אותי גבר כבן 50 הנמצא בפרק ב' של חייו. "עד כמה נכון לשתף את בת הזוג שלי בכל מה שיש לי? ובכלל, מה זה אמון? איך מנהלים אותו ומי קובע אותו?"
אתה שואל שאלות קשות, אני עונה לו. כי התשובות משתנות בהתאם לאנשים הספציפיים, ולנסיבות הספציפיות של הקשר. כך, למשל, יש הבדל בין זוג הנמצא בפרק א׳ שלו לזוג הנמצא בפרק ב׳. בפרק ב׳ יש לך כבר מחויבויות לאחרים, עובדה שהופכת את שאלת השיתוף למורכבת יותר. לפרק א׳ כל אחד מכם מגיע לקשר כמו לוח חלק (לפחות במובן של החובה לדאוג לאחרים, וגם זה לא נכון לעיתים. יש מי שסוחב על גבו הורה חולה שצריך לדאוג לו תדיר). האם יש תשובת בית ספר לכל השאלות ששאלת? התשובה היא לא. אבל חשוב להבין את העיקרון - מה חשוב בביסוס אמון, מה הם הרווחים בהם אנו זוכים, ומה הם המחירים שאנו משלמים.
התשתית עליה מונח הקשר
אמון הוא אבן היסוד של עולמנו, וכל המבנים החברתיים מבוססים על מידה של אמון. בלי אמון גם פקיד בדואר לא ייתן לנו שירות, ובקשר זוגי אמון הוא התשתית עליה מונח הקשר. קשר שאין בו אמון הוא קשר שרע מאוד להיות בתוכו. מהו אמון? אמון הוא התחושה שאני יכולה לסמוך על מישהו ועל כוונותיו הטובות כלפיי. כלומר, אמון הוא למעשה אמונה בטוב, ובעולמנו הציני, תפיסה כזו תיחשב נאיבית במקרה הטוב, וילדותית במקרה הפחות טוב. כולנו יודעים הרי שאנשים הם לא רק מלאי כוונות טובות. אך מה לעשות שאי אפשר להתנהל בחברה בלי אמון?
כשאנו נותנים אמון, אנו בהתמודדות מתמדת. קל לזעזע אותנו, וביומיום עלינו לתת מענה כל הזמן לשאלות שמשברי האמון מעוררים בנו. מישהו הפר את אמוננו, למשל, ואנו תוהים האם לדבר איתו על כך, האם לנתק קשר או לתת לו צ׳אנס נוסף? כשאיננו סומכים על איש, החיים כביכול פשוטים יותר. "את רוצה להגיד לי שאם יש לך דירה את תחלקי אותה עם בן זוג חסר אמצעים? ומה תעשי במקרה של כישלון? תפסידי חצי דירה?", הוא מקשה עליי שוב.
אתה צודק, אני עונה. אתה נוגע במשהו שהוא עקרוני מאוד בשאלת האמון. כל נתינת אמון - פירושה לקיחת סיכון. בזוגיות לקיחת הסיכון היא עצומה, והדוגמה הכלכלית היא רק דוגמה אחת. הסיכון הרגשי הוא ענק, כי כשאנו נותנים אמון, אנו מותירים את נפשנו חשופה בידיו של בן הזוג. וכשהוא מפר את האמון שהענקנו לו זה כואב מאוד, ולא רק כואב, זה מטלטל את כל עולמנו. אבל זו עסקת חבילה. בשביל הטוב מוכרחים לקחת סיכון, ואף אחד לא מבטיח לנו וודאות בשום דבר בחיים.
"כשאני נכנס לקשר", הוא אומר לי, "אני לא חושב עליו כעל משהו שיימשך לנצח. מתישהו הוא ייגמר הרי, ואני לא יכול לתת אמון מלא בגלל זה. אני תמיד זהיר ומחשב עם עצמי מה לומר ומה לא לומר". כן, אני עונה, אתה שומר על עצמך. אתה בשליטה על המצב. אבל אתה יודע, לעיתים זו נבואה שמגשימה את עצמה - כי כשאתה פותח את עצמך למתן אמון, אתה מתניע משהו גם בצד השני. אתה כמובן חשוף לאפשרות שהאמון שלך ינוצל על ידי הצד השני, אבל האמונה שלך בטוב היא גם זו שעשויה ליצור את הטוב בקשר ביניכם.
אך כשאתה מראש מגביל את הקשר, אתה לא יכול ליהנות ממנו באמת, כפי שאתה עצמך מספר, כי הצד השני יתלונן על היעדר קירבה מספקת, ויתכן מאוד שניתן יהיה לחשב את קיצו של הקשר לאחור. בקשר כזה אתה מרגיש בודד וכמיהתך לקרבה נותרת ללא מענה אמיתי. זוהי אפוא הדילמה התמידית של האמון הזוגי - כמה סיכון לקחת? כמה לפתוח את הדלת לאפשרות שיהיה משהו טוב, אחר, נטול חישובים? וכמה לשמור על עצמך מפגיעות, ובכך לצמצם את איכות חייך?
"אז מה זה אומר, שאני חייב לשתף אותה עכשיו בכל שיחה בינינו?" - לא. לא בהכרח, אני עונה. אמון בנוי על התחשבות ועל הבנה שכדי ליצור יחד נעים וקרוב, צריך לאפשר לכל אחד מבני הזוג תחומים שהם שלו, מבלי שהאחר ידע מה בדיוק קורה שם. כל אחד זקוק לפרטיות שלו, ומוצא לעצמו את הדרך לשהות בה. אמון - פירושו שאני מאמינה שמה שבן הזוג עושה באזורי הפרטיות שלו הם צורך חשוב שאינו מנוצל כנגד הקשר שלנו.
"אוקיי", הוא אומר, "אז את השיחות בינינו אני לא חייב לשתף. אבל את יודעת, יש דברים שאני לא יכול לומר לה כי היא מגיבה אליהם מאוד קשה, או שהם פשוט לא מעניינים אותה, ויש דברים שאני חושש שאם אספר היא כבר לא תראה אותי באותו אור כמו קודם ותחשוב שאני חלש". עכשיו אתה מדבר, אני משיבה. אתה מספר לי שאינך יכול לבטוח בבת הזוג שלך בגלל שאתה מניח מראש שלא יכולה להיות ביניכם קירבה. אז נכון, לא כל דבר אפשר לשתף את בת הזוג, גם כשרוצים מאוד בכך, וזה בהחלט מכתיב את מידת הקירבה והאמון. לכן כל קשר צריך לתת מענה ספציפי לשאלת האמון והשיתוף. הוא צריך להתאים לך ולבת הזוג שלך, ולא לאחרים.
על השאלה של הקושי לשתף - איך מתמודדים איתו ומה מותר לנו לצפות מבת הזוג - אענה במאמר הבא. אומר רק שלא נותנים אמון בלי להיות עירניים למה שקורה בקשר. אתה בוחן דברים ושואל את עצמך מעת לעת אם הקשר עונה על ציפיותיך. אתה גם לא קופץ לבריכה בלי לבדוק אם יש בתוכה מים. אתה לא נותן אמון ב"זבנג וגמרנו", אלא בהדרגה. לכן נחוץ זמן כדי לבנות אמון. ולבת הזוג שלך יש תפקיד חשוב בתהליך הזה.
המשך יבוא.
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית.
