פסיכולוגיה בגרוש: הסדרה החדשה של צופית גרנט
ב"קפיצה למחר" הסלבריטאים עוברים מייקאובר ויזואלי בדרך לתיקון בזק של החיים. אבל הכוכבת האמיתית של הסדרה היא המנחה והמותג, צופית גרנט, שהטיפול הטלוויזיוני המבוים שלה משתלט על המסך ומטריד את הצופים
אחד השילובים הקטלניים שהעולם המודרני הנחית עלינו הוא הישגיות משולבת במרדף אחרי הגשמה עצמית, ובעולם כזה הימנעות מטעויות היא קריטית. עד שמישהו ימציא את האפליקציה, יש לנו את "קפיצה למחר", התוכנית החדשה של צופית גרנט, שעלתה אתמול (ב', 21:00, ערוץ 13).
השירות ניתן בינתיים רק לסלבס, בעתיד יגיע גם התור של גיל ריבה, לוסי אהריש ומוטי רייף. אך בפרק הראשון זוהי מיה דגן, שמאופרת ומולבשת כאישה קשישה בשנות השמונים לחייה כדי לנסות ולהמחיש לה איך תיראה בעוד ארבעים שנה. השינוי הזה אמור לספק לה תובנות מהעתיד על חייה: האם היא עדיין משחקת? האם היא עדיין עם בן הזוג שלה? מה הדבר הכי חשוב שהיא עשתה עבור עצמה? וכמובן לסייע לה לאתר חרטות ומפחי נפש, ואז להיכנס למכונת הזמן ולחזור להווה כדי לתקן את המצב.
כמובן שמייקאפ ושיער שיבה לא מכשירים אדם לחוזה עתידות, בטח לא שחקנית שרגילה להיות בתחפושת על בסיס קבוע. מה שהופך את הסיטואציה בעיקר לצלחת פטרי של קלישאות, אבחנות פשטניות ("תחת מעטה הזוהר וההצלחה יש משהו סדוק") וניתוחי אופי ("את מסתובבת עם חוסר ביטחון בסיסי" - רלוונטי רק לגבי 95 אחוז מהאוכלוסייה). מיה דגן ביקשה לתקן את היחסים עם אימא שלה, ועם השלל הזה גרנט מלווה את דגן אל בית הוריה, שם הן פוגשות את אימא (ואבא) דגן וצופית מרביצה בהם סשן טיפולי נמרץ ואקטיבי, שאמור להצביע על התרומה של כל צד למצב הנוכחי וגם משלב הוראות ברורות איך לתקן אותו.
הפורמט הזה משלב שני דברים שטלוויזיה מאוד אוהבת: מייקאובר ויזואלי (או במקרה הזה "מייק אנדר", אבל כזה שאמור להפוך את הסלב המקשיש לאדם נבון יותר) ותיקון בזק של החיים. לתוך המפגשים האלה גרנט מזקקת את כל חוכמת החיים שלה, את עוצמות הרגש האינסופיות שלה ואת הצורך העז (והאמיתי, כלומר אני מאמינה לה) לשפר את החיים של האנשים שהיא פוגשת. אלה תכונות המותג "צופית גרנט" והן הולכות איתה לכל פרויקט. אבל מה שעובד כל כך טוב ב"אבודים" הופך לפיל בחנות החרסינה של "קפיצה למחר".
גם אם נניח בצד את ההצדקה הקלושה לשינוי המראה, הנוכחות של גרנט הופכת אותה למרכז התוכנית – לא פחות ולפעמים יותר מהאורחים שלה, והיא אכן מאשרת שהמטרה שלה היא "לעבור איתם מסע". אבל לפעמים נדמה שהמסע הזה הוא מסעה של גרנט לעבר קליניקה טיפולית משל עצמה.
גרנט נכנסת בטבעיות לתפקיד הפסיכולוגית פינת הקואוצ'רית, מה שהופך את השיחה המשפחתית בחלק השני של הפרק, בסלון של משפחת דגן, למטרידה ממש. בהיותה למודת טיפולים גרנט פשוט מאבחנת את כל הנוגעים בדבר, מנחיתה עליהם את תובנות החיים שלה ומצפה מהם להסתדר בשלשות בהתאם. לא פעם היא אומרת דברים חכמים ואולי גם נכונים, אבל מה לעשות – וכל מי שהיה בטיפול הגון אמור לדעת – להגיד לאנשים איך הם אמורים להרגיש או להתנהג זו לא הדרך לגרום להם לעשות שינוי אמיתי. עם כל האמפתיה שלה לכל הצדדים, המופע של גרנט היה דורסני למצער. אנחנו צופים שבעים וקטני אמונה בכל מה שקשור בתיקוני בזק, והמופע הלא-מעודן של גרנט רק מקשה על הצופה להתמסר לסיפור.
"נו, תחבקי אותה כבר", דוחקת גרנט במיה לקראת סוף הפרק, שלא לומר מביימת אותה, כדי לסמן לצופה שהינה, הכול נפתר ואפשר להמשיך הלאה. ודגן מצייתת, כמו שחקנית מיומנת, ופועלת לפי התסריט הבלתי-כתוב של הפרק. כולם שמחים. אפשר לעבור הלאה, לסלב הבא. THE END.
