למה כדאי לכם לחטט להורים בארון התרופות. הסיפור שלי

בחודשים האחרונים לחייו, אבי איבד את המחשבה הצלולה. הוא נע בין אפתיות לבלבול וכולנו הנחנו שמדובר באפקט של גילו המבוגר כביכול (כבן 70 בסך הכל).

כשהתאשפז בבית החולים בעקבות מחלה קשה המצב הידרדר. גם כאן, ייחסתי את הדבר למחלה. בכל זאת וליתר ביטחון, התעקשתי שייבדק בידי פסיכיאטר. זה דרש קצת עקשנות אבל הצלחנו לתאם פגישה עם ראש המחלקה שהגיע לחדר והחל בתשאול.

• טורים נוספים של שלמה קראוס בערוץ הדעות של ynet
  

לשאלותיו ענה אבי שראש הממשלה הוא בן גוריון, השנה היא 76 וכשנשאל מי הביא אותו לכאן, הצביע עליי ואמר - אבא שלי. זה היה הרגע שהפרופסור ביקש שאצא מהחדר ואמתין בחוץ. לאחר רבע שעה הוא הגיח נסער. זו פעם ראשונה שראיתי רופא נסער ככה, מחוץ לטלוויזיה. "התרופות שהוא מקבל", אמר בתדהמה, "לא רק שאין להן ערך, הן מעודדות דמנציה, מי רשם לו אותן??".

רושמים לקשישים תרופות נגד דיכאון בשגרה(צילום: שאטרסטוק)

התרופות עליהן דיבר הן קוקטייל כדורים נגד דיכאון וחרדה. כיוון שאבי לא היה בטיפול פסיכולוגי או השגחה פסיכיאטרית כלשהי, הסקנו שזו הייתה החלטה ספונטנית של רופא המשפחה. "אנחנו מפסיקים אותן מיד, נמתין כמה ימים ואז הוא יקבל תרופה חדשה, כדור אחד קטן, מתחת ללשון. זה כל מה שהוא צריך".

כך עשינו וכבר שבוע לאחר מכן פגשתי אבא אחר. הוא היה עירני, תקשורתי ובפעם הראשונה הרגשתי שיש מישהו בצד השני של השיחה. השלכתי לאחור אל התקופה לפני שהתאשפז והבנתי שההשפעה ההרסנית של התרופות ליוותה אותו זמן רב ולא רק בחודשים האחרונים. טעינו לחשוב שהמקור הוא הטבע בעוד שלמעשה מדובר ברשלנות. כל מוות מלווה בתחושת החמצה, אך כאן, המחשבה שהייתי יכול לזכות לתקשר ולחוות את אבי אחרת, לאורך זמן רב ולא רק בימיו האחרונים, אינה מרפה.

למה נותנים לקשישים תרופות נגד דיכאון?

הסיפור לא מסתיים כאן. הגילוי הזה החזיר אותי עשר שנים לאחור, כשאמי הייתה במצב דומה וליד מיטתה צצו כדורי רסיטל, תרופה פופולרית נגד דיכאון. הכרתי את התרופה מחברים, אבל ידעתי שהיא ניתנת בליווי טיפול פסיכולוגי וזקוקה למספר חודשים על מנת להשפיע. שני דברים שלא היו לאמי, שתמיד אגב הייתה אדם מאושר ואנרגטי. הפעם זה אמנם לא נגמר בדמנציה, אבל קשה לי להאמין שבחרה במודע לבלות את ימיה האחרונים תחת השפעת כדורים המכבים כל פרץ של שמחה או חיות, כשיש פתרונות אגרסיביים פחות.

הבנתי שמשהו כאן מעוות. מתחקיר קטן שערכתי נדהמתי לגלות שכמעט כל אדם מעל גיל מסוים זוכה לטעום נוגדי דיכאון, גם אם רק התלונן על מעט דכדוך. 

אין רע בטיפול תרופתי, אם הוא מגיע כחלק מארגז כלים ובליווי צמוד. לצערי גיליתי שיש רופאים המעדיפים להדפיס מרשם ולעבור לאדם הבא, בעוד המטופל נותר לבדו ואינו מבין את היקף השפעת התרופה על אורח חייו.

ארגון רופאי המשפחה אף הגדיל לעשות והשיק ללא בושה קמפיין המעודד מטופלים לחסוך את הביקור אצל מומחה ולדרוש תרופות פסיכיאטריות מרופא המשפחה.

התחקיר על סימום קשישים בבתי האבות הותיר רבים בתדהמה. אך אותי זה לא הפתיע. אם זה קרה אצלי בבית, למה שלא יקרה בבית אבות? לא ברור מתי התחילו להתייחס לתרופות כשיקוי קסם שניתן לחלק ללא הבחנה, אבל הסיבה ברורה: כסף ובורות. חברות התרופות שופכות מיליארדים על פרסום, ימי עיון והפעלת לחץ על רופאים. אותם רופאים שעל אף שאינם מבינים לעומק את תופעות הלוואי, מחלקים כדורים לכל מטופל ומסתפקים בתווית: "במקרה של צינון רשום את זה. במקרה של דיכאון רשום את זה".

אבל הגורם השלישי, החשוב ביותר וכאן אתם נכנסים לתמונה - היא האחריות האישית. ההורים שלנו מגיעים מדור שלא יודע לשאול שאלות כשזה נוגע לרופאים. אם הרופא אמר, הרופא יודע. יש בזה מן הצדק כי האינטרסים הכלכליים לא היו פרועים אז כמו שהם היום. אני מוכן להתערב שכמעט כל מי שיחטט בארון התרופות של הוריו יגלה שם תרופות פסיכיאטריות, דבר שכשלעצמו אינו בעייתי כיוון שבמקרים רבים הכרחיות ואף מצילות חיים אם ניתנות ביודעין ובמעקב. לצערי, תגלו שההורים שלכם לא מודעים להשפעות השליליות הנלוות ומעבר לזה - רובם כלל לא יידע שמדובר בתרופות פסיכיאטריות. אחרי הכל, מי שרשם אותן הוא רופא.