2018 הגיעה ואיתה גם החלטות משמעותיות וחשובות.  אני מקווה שאצליח לעמוד בכמה וכמה מהן, לפחות במחציתן. או שאולי בשליש... בעצם אולי אפילו ברבע... למעשה, אם אצליח להתמיד בהחלטה אחת או שתיים זה כבר יהיה הישג....

בהחלטה אחת אני מאמינה שאצליח לעמוד: להימנע מטיסות ממושכות. כשהבית רחוק מהבית, טיסות הן עניין די הכרחי, אבל מאז שהפכתי לאמא, הטיסות הפכו למשימה מאתגרת במיוחד.

שמעתם על הילדים האלו שאין להם בעיה לשבת שבע, עשר, או אפילו שתים עשרה שעות מכווצים בכיסא המטוס מול מסך? נחים להם בחוסר תזוזה ובשקט מוחלט? ילדים שכאשר מגיע הזמן לישון, פשוט עוצמים עיניים בשקט והולכים לישון? אז אצלי זה לא ממש ככה. 

להיות לכודה באוויר בקפסולה קטנה וצפופה בשמיים, בזמן שבנותיי חובבות האוויר, הטבע, הגלגלונים בסלון והקורקינט בפארק, מבקשות לשחרר כל רסן, זו משימה מאתגרת. לדאוג שיהיו שקטות ופסיביות, מבלי לעורר גלגול עיניים ואנחות תכופות מצד נוסעי המטוס האחרים זו משימה שתוצאותיה אבודות וצפויות מראש. 

אחרי תשעה חודשים בלי בני המשפחה המורחבת בילינו סופסופ זמן איכות ביחד וזכינו לקצת שמש. מזג האוויר היה נפלא. מראות שכמעט ושכחתי מקיומם כמו קרן שמש, ים ובריכה נגלו לעיניי במלוא תפארתם ואני צהלתי.

שווה את כל המאמץ. צילום: אלבום משפחתי

כמובן שעל רקע האווירה המחממת והפוטוגנית, חופשה עם ילדים היא לא באמת חופשה. אלא מסע כומתה. טירונות. עבדות הורית מודרנית.  חלל האוויר לא נותר ריק ולא לרגע מדרישה, משימה או מטלה שהופנתה לעברי בכל רגע נתון, כמו קריאה צבאית שנזרקה לחלל האוויר או פגז בשדה קרב.

קריאה נואשת שדורשת תגובה מידית: ״מים, צ’יפס, שניצל, קרם הגנה, יוצא לי קקי, היא הרביצה לי, היא מציקה לי, לוחץ לי, מגרד לי, בורח לי, קר לי, חם לי, רטוב לי, לא נעים לי, תביאי לי, תיקחי לי, תרימי אותי ועד....״

ההנאה הגדולה בחופשה משפחתית היא לראות את פניהם של הילדים. שמסתובבים שלווים ונהנים מכל רגע.  שיא החופשה מבחינת הילדים הגיע בדמות מופע מקצועי להפליא של תפאורה, איפור, תלבושות וכוריאוגרפיה מקצועית שביימה בת הדודה הגדולה בת השתיים עשרה. הבנות לקחו את המופע ברצינות מלאה ועשו עבודה נפלאה. לנו לא נותר אלא למחוא כפיים בעודנו פעורי פה ולהתמוגג מהמופע המרהיב. 

כל הרגעים האלה. הצחוק המתגלגל. זמן האיכות עם בני משפחה. החופש להיות בחוץ ולהשתולל. כל אלה שווים באמת את כל המאמץ. אך לרוב לא צריך לנסוע רחוק כל כך כדי לחוות רגעים כאלה יחד.  כנראה שבכדי לגדל ילד חופשי,  מאושר, שמח ובטוח ליהנות. מי שלמעשה צריך לעשות את כל העבודה הקשה בכדי שהילד ירגיש מרוצה, נינוח ורגוע זהו ההורה. 

במהלך חופשה, ההורה למעשה מתרוצץ בג׳ט לג אינסופי כאשר הוא אינו מבדיל בין יום ללילה מותש ומבולבל. משמש כנהג, משרת, פסיכולוג, טבח, מציל ושלל תפקידים נוספים. הכול בשביל לראות את האור והשמחה בעיניהן של ילדינו.  

כל זה נעשה מתוך אהבה גדולה ועל אף הידיעה הברורה שאין ספק שבעוד מספר שנים כאשר יגיעו לגיל התבגרות ודאי לא יזכרו את כל המאמץ ההורי ויטיחו בנו, ההורים, עלבונות והאשמות ללא דופי. 

את הכול אני עושה באהבה. באמת. בשמחה. מתוך ידיעה שהורי עשו והתרוצצו עבורי בחופשות משפחתיות ועכשיו הגיע זמני להתרוצץ ולתחום את ילדיי בביטחון ושמחה. להשקיע את כל משאביי, כספי, גופי וכוחות נפשי בכדי לבנות להן מסגרת שיוכלו להרגיש בתוכן בטוחות ושמחות. 

אבל הטיסה חזרה. הטיסה הייתה ארוכה. ארוכה מדי. 

כולם היו עייפים. רצוצים. הפוכים. עשינו את כל שביכולתנו להגיע מצוידים עם איי פאדים, חטיפים, סוכריות על מקל להמראה ונחיתה. בגדים להחלפה. מגבונים. משחקים ושלל חפצים שמשדרים נואשות אנושית עמוקה וקשה. אבל אז זה הגיע. הזמן בו צריך ללכת לישון. כל הנוסעים במטוס שוכבים בפוזיציות ביזאריות בחושך. אפילו התינוק שבכה בהמראה כבר נכנע ונרגע. 

הקטנה נרדמה. אחרי מרתון מסחרר של פפה פיג היא נכנעה לתחנונים שלנו. למשחקי מחשבה שניסינו לשחק מולה רק כדי שתיכנע. אחרי כל הדאגה והמאמץ, צלחנו את המשימה. הילדות שלנו, שהן למעשה בובות ארנב ורודות של דורסל. נרדמו. תודה לאל.    

עד שלפתע זה קרה. הקטנה שלנו התעוררה. אבל לא סתם התעוררה. התעוררה מתוך חלום. עם ביעותי שינה.  ביעותי שינה הן מצב בו הילד עדיין שקוע בחלום. הוא למעשה צועק, צווח מתוך חלום. הבת שלנו כלואה בחוסר הבנה מוחלטת של איפה היא. למה היא על מטוס? מה השעה? איפה החדר שלה? ולמה לעזאזל היא לא יכולה פשוט לצאת מהמטוס וללכת הביתה?

הצרחות הן גבוהות, חזקות, מתמשכות ובעיקר אי אפשר לעצור אותם. זה יכול להמשך כשעה רצופה בה הילד זועק לנפשו. יתכן שהיא בחלום משוכנעת שהיא במופע קסמים והקוסם בדיוק מנסר את הקופסא לחצי. 

אחרי שהבכי לא נפסק. אלא המשיך להתעצם ולהתעצם. התחלתי כבר בקצה העין, לראות אנשים זזים בכיסאות. האישה מאחורי בעטה מרוב תסכול בכיסא של הילדה שלי. אנשים בקצה השני של המטוס התחילו להתרומם מהכיסאות שלהן, מתוך שינה, בהפגנתיות. כמו מפגינים זועמים בסרט דרמה גרוע וצדקני. 

זה לא בסדר שהם מתרגזים ככה. אני יודעת. אבל האמת היא שהבנתי אותם. אם זאת לא הייתה הבת שלי, ייתכן שגם אני הייתי מוצאת את עצמי בועטת לפעוטה בכיסא מרוב תסכול. 

הרגשתי שאני לוקחת חלק במחקר סוציולוגי אכזרי במיוחד על כוח הסבל של אנשים עייפים ורעבים אשר כלואים יחד בשמיים.  מצאתי את עצמי בקול רם מתרוממת מהכיסא שלי, בזמן שהבת שלי בועטת בי מתוך שינה ומפליקה לי סטירות לפנים.  אזרתי את שביב הכבוד האחרון שעד נותר בי, עם שיער מבולגן וכיסוי עיניים על ראשי.  התנצלתי והתרסתי בקול רם בפניי כל יושבי המחלקה:  “I’m sorry. I’m trying. What can I do she’s just a child. I’m sorry!”

אני חושבת שהגיע לי אוסקר על הנאום סוחט הדמעות הזה, אבל כל מה שקיבלתי זה נזיפה, זלזול ומידה מסוימת של רחמים והלם מצד הורים אמריקאים נבוכים ושיפוטיים.  אחרי שברחתי בבושת פנים משאר הנוסעים.

התחבאתי במטבח מתחת לאורות פלורסנט בוהקים. מכוסה מתחת לשמיכה יחד עם הבת שלי, נדנדתי אותה ללא הרף והתפללתי לאלוהים שיעזור לבת שלי לחזור לישון. 

אחרי שהיא נרדמה המשכנו בעיקופים באוויר, עד שקיבלנו אישור לנחות. דלתות המטוס נפתחו. נסתי על נפשי ויצאתי סוף כל סוף לחופשי. 

 נשבעתי לעצמי שכל עד יש לי ברירה. למרות אהבתי הגדולה, הרצון לרצות ולשמח לבבות קטנטנים. אני לא עולה על טיסה בזמן הקרוב עם הבנות שלי. לפחות לא עד הבת מצווה שלהן. הלב שלי חלש מדי. 

אני לא בנויה לאתגרים נפשיים שוחקים מהסוג הזה. ואני באמת רוצה לאחל לעצמי, לכל אהוביי ובני ביתי שנה קלה ורגועה. שנה של שקט. שמחה ושלווה. בלי אתגרים או קשיים מיותרים. 

שנה טובה, רגועה ומתוקה.