מוחמד קואסמה, בחור בן 20, תושב חברון ובן לחמולה רבת כוח וגדולה, הוא איש דתי המזוהה עם החמא"ס. משפחתו הגרעינית נחשבת נורמטיבית, משתייכת למעמד הביניים הפלסטיני ועוסקת במסחר. חמולת קואסמה, המונה אלפי אנשים ופעילה בתחומים שונים, נחלקת פוליטית בין החמא"ס לפת"ח. עשרות מבניה היו ועדיין אסירים בבתי הכלא בישראל, לאחר שהורשעו בשותפות בפעילות חבלנית עוינת. חמולת קואסמה פעילה במישור הפוליטי ברובד הלאומי והמוניציפלי, ונחשבת לגורם כוח דומיננטי במרחב חברון, מרתיע וכזה ש"לא מתעסקים איתו".

קואסמה הנער גדל באיזור הקסבה בעיר, והתחנך רוב שנותיו בבתי ספר ממלכתיים של הרשות הפלסטינית. חבריו נמנו על משפחות מוכרות בעיר, וחייו היו נוחים למדי. כשהיה תלמיד בבית הספר התיכון נהג לצאת עם חבריו לנקודות חיכוך בחברון וליידות אבנים ובקבוקי תבערה על כוחות צה"ל ומתנחלים תושבי העיר, וההשתתפות בהפרות סדר בימי שישי, לאחר תפילות הצהריים, נחשבה בסביבתו כרגילה למדי וככזו המושכת אליה מאות נערים מתבגרים המחפשים "אקשן", חלקם המשיכו את המסורת המשפחתית וחלקם נגררו כדי להיות חלק מהחבר'ה וכדי לא להחשב כ"חנונים" של הכיתה.

כמו רבים מחבריו, ממשפחתו ומהחמולה שלו, מוחמד קואסמה שנא את ישראל, את "צבא הכיבוש" (כך מכנים הפלסטינים את צה"ל) ואת המתנחלים, אשר בעיניו היו נציגי היהודים עלי אדמות. הם סימלו מבחינתו את תכלית הרוע, ומדי פעם הוא וחבריו היו זורקים אבנים על בתיהם של היהודים תושבי תל רומידה, השכונה הסמוכה לבית ספרו. בשונה מבני משפחתו המבוגרים, אשר עבדו בעבר בישראל כפועלי בניין בבית שמש ובמשקים החקלאיים באיזור עמק האלה, קואסמה הנער לא יצא כמעט מחברון. פעם בשנה הוא נוהג לצאת את העיר עם אביו ודודיו לירושלים, להתפלל במסגד אלאקצא בימי שישי של חודש הרמדאן, אולם רוב ימיו הוא שהה בעיר הדרומית והגדולה, הנחשבת לאיזור אקס-טריטוריאלי כמעט בשטחי הרשות הפלסטינית. החמולות החזקות בחברון, בינהן אלו המוכרות- קואסמה, נתשה וג'עברי – מהוות בעצמן את השלטון המקומי על רשויותיו. הן לא אפשרו למנגנוני הרשות הפלסטינית להתערב בענייניהן, והן נהגו כמיטב המסורת החברונית לפתור את המחלוקות והסכסוכים בינהן ע"פ דיני הלכה אסלאמיים שבטיים.

כבכל שטחי הרשות הפלסטינית, קואסמה הנער היה חשוף בחברון להסתה פלסטינית מתמשכת נגד ישראל בכלל ונגד המתנחלים בפרט. הוא שמע אותה במסגדים, במוסדות החינוך בהם למד, בכנסים הפוליטיים שנערכו מעת לעת בעיר ובאמצעי התקשורת. הוא ספג אותה בכל תחנות חייו הצעירים, וכמו כל בחור צעיר הוא תעב את היהודים וראה בהם את האשמים בכל. כך הוא שמע בבית הוריו, כך הוא ספג משידורי הטלוויזיה והרדיו המקומיים.

סבו מצד אביו, איש מבוגר בן 85, נולד ברמלה ועזב אותה כפליט במלחמת השחרור ב- 1948, הנכבה הפלסטינית. את סיפורי המורשת המשפחתית הוא שמע מסבו, אשר שמר את המפתח החלוד של הבית הישן ברמלה. כל עת ששמע בכל תחנות חייו ומעל כל במה על זכות השיבה ועל הדרישה הפלסטינית לממש אותה ולאפשר את חזרת הפליטים לבתיהם, הוא נזכר בסיפור המשפחתי. זכות השיבה לא היתה מנטרה עבורו או נראטיב רחוק; היא היתה חלק בלתי נפרד מבית הגידול שלו, מהרקע בו הוא צמח.

את השנאה והקנאה – כן, הוא קינא בבתים היפים בהתנחלויות ובגגותיהם האדומים - הוא פרק בהפרות הסדר בהן השתתף מעת לעת, ובעיקר במדיה החברתית בה הוא נטל חלק. קואסמה היה פעיל בפייסבוק, בדומה לרבים מחבריו, והיה נוהג להכנס מדי יום לחשבונות של ארגונים פוליטיים שונים שהיו פעילים במאבק המתמשך בישראל, כולל בדרך האלימות והטרור. קואסמה נהג לקרוא את דפי ההסתה ואת התכתובות שעודדו את הצעירים לצאת ולפגוע ביהודים, ולעיתים קרובות היה מצטרף אף הוא לביטויי ההסתה. פעם אחת אפילו כתב "גם אני רוצה להיות שהיד", והיה מרוצה מעשרות הלייקים שקיבל. בוקר אחד, בדרכו לעבוד בחנות המשפחתית,

שמע קואסמה בתחנת הרדיו המקומית של החמא"ס בחברון כי בן דודו, עלי, נהרג ע"י כוחות צה"ל בסמוך למערת המכפלה. הסתבר, כי עלי החליט לדקור בסכין את אחד מאנשי מג"ב השומרים על המערה, והוא נורה במקום ע"י חיילים שעמדו בסמוך. כמו עשרות צעירים פלסטינים אחרים מחברון, היה ברור לעלי כי הוא יוצא למה שמכונה "פיגוע הקרבה", קרי פעולה שרוב הסיכויים כי יהרג במהלכה. דמו של קואסמה רתח. הוא האזין לדיווחי הרדיו הפלסטיני, לפיהם בן דודו עלי הלך לתומו ברחוב, ולפתע נורה במכוון ע"י צה"ל, ללא כל פעולה מצידו.

בשעות הערב הגיע קואסמה, יחג עם בני משפחתו, לסוכת האבלים של משפחת עלי ההרוג כדי לנחמם. הוא ראה מול עיניו את הפוסטרים שפרסמה תנועת החמא"ס לזכרו של עלי, בהם כתבה כי את מותו של ה"שהיד" עלי צריך לנקום ולמרר ליהודים את חייהם. באותו הערב גמלה ההחלטה בליבו. הוא חזר לביתו בגפו ונכנס למטבח, שם לקח את הסכין הגדולה. הוא יצא מהבית, עלה על אופניו והגיע תוך מספר דקות לשכונת תל רומידה. תחת החשכה, הוא הציץ מבעד לחלון אחד הבתים, וראה כמה ילדים משחקים בסלון.

הוא פתח את דלת הבית, נכנס לסלון ורצח במו ידיו את שלושת הילדים. הזוועה שהתחוללה במקום היתה נוראית. אחד מהשכנים שמע את הזעקות, נכנס לבית וירה בקואסמה. קואסמה נפצע ברגלו. לאחר שבועיים, החל משפטו של קואסמה. הוא הואשם ברצח בכוונה תחילה, והמערכת הפוליטית – כמו גם הציבור בישראל – געשה וסערה. שרי הממשלה דרשו להטיל עליו עונש מוות, ולהסתמך על חוק "עונש מוות למחבלים" שחוקק בכנסת מספר חודשים קדם לכן. בית המשפט הצבאי בעופר פעל ברוח המחוקק, וגזר עליו עונש מוות. בית המשפט קבע כי קואסמה יוצא להורג חודש ימים לאחר מכן. מספר ימים לאחר המשפט, החליטה חמולת קואסמה לעשות מעשה על מנת למנוע את גזר דינו של בנה מוחמד.

כמה צעירים מבני המשפחה החליטו לחטוף מספר מתנחלים ולהחזיק בהם כבני ערובה בתוך העיר חברון, עד אשר יבוטל גזר דינו של מוחמד.

האירוע המתואר לעיל, מתחילתו ועד סופו, לא קרה באמת. הכל פרי דמיוני. אולם, הוא עלול להתרחש; לפני ימים אחדים אושר חוק עונש מוות למחבלים בקריאה טרומית בכנסת, ותהליך חקיקתו המלאה צפוי להתקיים בקרוב. הסיפור הקשה שסופר כאן, מתאר מצב העלול להגרם בעקבות החוק. זו רק אחת הסיבות מדוע הוא חוק רע הנוגד את האינטרסים הישראלים, ויש למנוע את המהלך בכל דרך.

סא"ל (מיל.) אלון אביתר

מומחה לזירה הפלסטינית וקצין מודיעין, לשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים, מרצה ופרשן.

aloneviatar1@gmail.com