דיכאון הורס אהבה: איך להתמודד בלי להיפרד
דיכאון של אחד מבני הזוג הוא אתגר קיצוני ומורכב גם לאהבה החזקה ביותר. איך מתמודדים איתו בלי לקרוס, להתרחק ולהיפרד?
"דיכאון הוא מחלה נפוצה מאוד, וזוגות רבים מתמודדים עם השלכותיה", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית, אריאל שער מנדל. "רבים מתייחסים אליה כאל הסרטן של הנפש, כאל שבר גדול שלמרבה הצער אי־אפשר לשים עליו גבס כדי לאחות אותו. המחלה הזאת מחייבת עזרה מקצועית וטיפול נפשי ותרופתי, וגורמת לאנשים להתמודד עם תכנים נפשיים שלא טופלו ועם מנגנוני הגנה לא יעילים. השפעתה קשה מאוד – על האדם החולה עצמו וכן על משפחתו ועל הזוגיות שלו. הדיכאון מטלטל את העולם הזוגי, משנה לבלי הכר את חלוקת התפקידים ואת החיים עצמם".
בין תסמיני הדיכאון נמנים עצב, עצבנות, איבוד עניין, עייפות, חוסר יכולת לחוות הנאה, אנרגיה ירודה, דימוי עצמי נמוך, רגשות אשם, אובדן ריכוז וקשיי זיכרון, בעיות שינה, תחושת חוסר יעילות וחוסר מסוגלות, כאבים, הססנות מופרזת, אובדן תשוקה מינית ומחשבות אובדניות. רוב הלוקים בו ייעשו תלותיים מאוד, מנותקים ונטולי הערכה עצמית.
"ברמה המשפחתית קורים שני דברים לא פשוטים – לא רק שהפרטנר החולה מפסיק לעזור בבית ויכול לבהות שעות בטלוויזיה כשהכל מסביב על גלגלים, אלא שהוא גם דורש המון תשומת לב וטיפול, מה שמגדיל מאוד את הנטל על בן הזוג האחר. לפעמים הדיכאון מוביל להגברת קצב העישון או לשתיית אלכוהול מופרזת, שיכולות להיות מדאיגות מאוד, ולרוב המיניות נעלמת, כך שבן הזוג חש שקוף, לא נחשק, והדבר מעצים כמובן את התסכול".
טיפול במקום רומנטיקה
שיעור הנשים הסובלות מדיכאון כפול משיעור הגברים, והוא נפוץ יותר בקרב רווקים ואלמנים בהשוואה לגברים נשואים. עם זאת, בעיות בזוגיות מעלות את הסיכון לסבול מדיכאון תגובתי, שהוא תוצאה של קשיים ותסכול הנמשכים שנים. לצד בעיות בזוגיות יש גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים רבים העלולים להוביל לדיכאון. "דיכאון הוא מבחן אמיתי לזוגיות, תוך כדי ההתמודדות איתו וגם שנים לאחר מכן", אומרת שער מנדל.
"לרוב זה מתחיל בהכחשה ולפעמים אפילו בהתנגדות. בני הזוג מנסים להקטין את המחלה, מתוך תקווה שהיא תיעלם כלעומת שהופיעה. בשלב הראשון הם יאמרו משפטים כמו 'תתאפס על עצמך, לכולם קשה' או 'תקום מהמיטה, תתקלח ותראה איך כבר תרגיש יותר טוב', כמעט מתוך אינסטינקט. בשלב הבא הם מתגייסים, עסוקים במציאת הרופא המתאים, התרופה הנכונה, המינון הרצוי, וכיוון שזה לוקח זמן זו עשויה להיות תקופה מלחיצה מאוד".
ההמשך אינו קל יותר. "כשהטיפול מתחיל להשפיע ישנה רגיעה מסוימת, אבל היא לא מעלימה את המבוכה והבושה סביב המחלה, לצערנו. כשמבינים שהבעיה עמוקה ומתמשכת, והיא כזאת ברוב המקרים, נוצר חשש להיתקע במקום הזה, עם המעמסה הפיזית הגדולה שמתווספת למטלות הקיימות ועם המצוקה הרגשית הבלתי נמנעת. המצוקה הזאת, שחווה בן הזוג שצריך עכשיו לשאת באחריות על כל מטלות הבית והמשפחה, נובעת בין השאר מהיעדר התמיכה ההדדית הזוגית, שהיא חלק מההסכם הזוגי. הדיכאון מערער את האיזון, פותח פצעים מהעבר ומייצר חרדות מהעתיד".
האחריות העצומה, השחיקה, המתח והיעדר האינטימיות המינית בזוגיות שאחד השותפים בה מתמודד עם דיכאון, מובילים לכך ששיעור הגירושים בטווח של שלוש שנים מהאפיזודה הדיכאונית גבוה מאוד. "בן הזוג שאינו החולה מתנדנד בין כעס על הפרטנר שחלה ו'הרס הכל' והתייחסות למחלה כאל ביטוי של חולשה ואפילו עצלנות, לבין דאגה אמיתית ואמפתיה. לצד הפחד להידבק בעצבות ולהישאב לתוכה, נוצר קושי להמשיך לאהוב את הפרטנר החולה כמו קודם, שהרי הוא השתנה והיחסים נעשים טיפוליים יותר מרומנטיים, והכל קורה כשלמעלה מרחפת עננת האחריות ותחושת החובה לתפקד, להחזיק הכל שלא יתפרק לגמרי. מצד אחד ישנה תחושה קשה של אובדן שליטה על החיים, ומצד שני יש היאחזות בשליטה בכל גורם אפשרי בשל הנסיבות".
עזרה ראשונה
ההתמודדות קשה ומורכבת, אבל אפשרית. "קודם כל, רצוי מאוד להיעזר בגורמים מקצועיים מדיסציפלינות שונות, בבני משפחה ובחברים", ממליצה שער מנדל. "מעבר לזה חשוב לא לבקש מבן הזוג שמתמודד עם דיכאון לעשות מאמץ 'בשבילנו', כי זה רק יגביר את תחושות האשם שהוא ממילא מתמודד איתן, ולא להתכחש למחלה אלא להבין שהוא באמת סובל. עם זאת, צריך להקפיד לא ליטול ממנו כל אחריות, כדי לא לגרום לו להרגיש שהוא כמו ילד וכך לפגוע עוד יותר בדימוי העצמי שלו. כדאי לנסות להקשיב לו, לכבד את הקצב שלו, לעודד אותו לעשייה ולשבח גם מאמצים קטנים שהצליח לעשות, לקבל את העובדה שאנחנו לא כל־יכולים ושיכולתנו לעזור לו במחלתו מוגבלת, ולעודד אותו להבין את השפעת מצבו ואת הקושי שנוצר סביבו, ולו כדי לרתום אותו לקבלת טיפול מתאים".
המלחמה בדיכאון היא מלחמה משותפת ומורכבת, המחייבת התמסרות של בן הזוג מבלי להשתלט על הסיטואציה, למרות התלות הגדולה שלכאורה מצדיקה את זה. ובמלחמה כמו במלחמה, לפעמים מפסידים. "בזמן האפיזודה החולה זקוק מאוד לבן זוגו, כי המחלה תוקפת בין השאר את הערך העצמי שלו. לאחר מכן הוא עלול לחוש מושפל, כשהוא מבין כמה חלש וחשוף היה. גם בן הזוג הבריא עלול להתקשות לחזור לראות את מי שהיה אהובו ונעשה חלש ותלותי כל כך, בעיניים של פעם. המקום הזה פגיע מאוד, משהו הרי נשבר שם, והזוגיות שאחרי הדיכאון, גם כשהיא שורדת, היא לרוב שונה".
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
