ביקורת סרט - "המשחק הגדול": בידור לחובבי ארון סורקין
עבודתו הראשונה של ארון סורקין כבמאי, על סיפורה של מולי בלום שזכתה לכינוי "נסיכת הפוקר", אומנם מתישה מבחינת דחיסות הטקסט, ודמותה של ג'סיקה צ'סטיין לא מספיק מרשימה, אבל החותמת הייחודית של סורקין ניכרת בו - ומבדרת מאוד
הקריירה הארוכה של ארון סורקין נמצאת בשנים האחרונות באחת מתקופות השיא שלה. הוא פרץ כתסריטאי עם העיבוד הקולנועי למחזה שלו "בחורים טובים" (1992). בין 1998 ל-2007 הוא שימש כתסריטאי הראשי, ולעיתים הבלעדי, בכמה סדרות טלוויזיה. הבולטת בהן הייתה "הבית הלבן" ששימשה כמעין נוגדן ליברלי-נאור לתקופת שלטונו של ג'ורג וו. בוש. ב-10 השנים האחרונות הוא חזר לכתיבה לקולנוע בעיבוד ביוגרפיות של דמויות שאת המשותף להן, עם הטוב והרע שבאופיין ובמעשיהן, ניתן לכרוך במושג ה- "Mavericks" , כלומר, אינדיווידואליות שאפתנית וכשרונית.
בקבוצת סרטים מרשימה זו נכללים "מלחמתו של צ'ארלי וילסון" (2007), "הרשת החברתית" (2010) – שזיכה אותו באוסקר לתסריט מעובד, "מאניבול" (2011), ו"סטיב ג'ובס" (2015). למרות שבכולם הוא שיתף פעולה עם בימאים דומיננטיים, לא ניתן היה לפספס את נוכחותו של הדיאלוג הסורקיני שהפך זה מכבר לסימן ההיכר של עבודותיו.
הקצב המהיר של הדיבור, הרפרנסים התרבותיים המוזרקים לתוך המשפטים ומקנים דחיסות (לעיתים מעושה) לנאמר, הנטייה של הדמויות לדיאלוגים מתנצחים-משועשעים, ומנגד לרגעים בהן הן נושאות דברים במעין מיני-נאומים שיש בהם ממד של הטפה - סורקין שייך, ללא ספק, למספר מצומצם של תסריטאים שהקול היצירתי שלהם דומיננטי לא פחות, לעיתים קרובות אף יותר, משל הבמאים איתם הוא עובד.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
כעת, בגיל 58, הוא עושה ב"המשחק הגדול" ("Molly's Game") את הצעד הבא בקריירה המפוארת שלו ומוסיף לעבודת התסריט גם את מלאכת הבימוי. מבחינה זו הסרט מפגין את התכונות המזוהות עם עבודותיו הקודמות, אבל אין בו כוח נגדי, מרסן, שלעיתים חסרונו מאוד מורגש. כשבמאי בעל משקל סגולי כמו דיוויד פינצ'ר או בנט מילר עמד מולו, התסריטים שלו זכו לטיפול מיטבי. באורך של 140 דקות, "המשחק הגדול" הוא ריצת מרתון ורבאלית שהייתה נשכרת מהפוגות של התבוננות דוממת יותר בעולמה של הדמות הראשית. נדמה כי צורתו האידיאלית הייתה כמיני-סדרה עם מספיק זמן לאוורר את הדחיסות הלשונית.
הסרט הוא עיבוד לסיפורה של מולי בלום. אין זו ה"מולי בלום" המפורסמת מחלקו האחרון של "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס (למרות שהיא, כמובן, זוכה להתייחסות בסרט). למרות רצף הדיבור הכמעט בלתי פוסק של הדמות המגולמת ע"י ג'סיקה צ'סטיין, זו עדיין לא הדחיסות של זרם התודעה שיצר ג'ויס. ובשונה ממחשבותיה של בלום של ג'ויס, שלא אחת סטו למחוזות לא מקובלים בישירותם המינית, הבלום של הסרט נותרת חסודה למדי. אומנם יופייה מודגש ע"י הבחירה בצ'סטיין המולבשת בשלל שמלות עמוקות מחשופים, אבל סורקין מקפיד להשאיר את חייה הרומנטיים של בלום מחוץ לעולם שבו היא פועלת כמקצוענית - ולכן גם מחוץ לעלילת הסרט.
"המשחק הגדול" מבוסס במידה רבה על האוטוביוגרפיה של מי שזכתה לכינוי "נסיכת הפוקר". בת למשפחה משכילה ותחרותית, עם אב דומיננטי פרופסור לפסיכולוגיה (קווין קוסטנר) – אלמנט שבו משתמש סורקין בהרחבה כעיקרון הפסיכולוגי המנחה בעיצוב הדמות והמשפיע על מהלך העלילה. בלום עברה מקריירה ספורטיבית בהחלקת סקי (ענף שבו דורגה במקום השלישי בצפון אמריקה) לדמות מפתח בארגון משחקי הפוקר המחתרתיים בלוס אנג'לס ואחר כך גם בניו יורק. בסוף הקריירה שלה, כפי שהדבר מובהר כבר בתחילת הסרט, יש מאסר והעמדה לדיון שעלולה להסתיים בשנים ארוכות בכלא.
בלום מעוצבת כדמות סורקינית מובהקת. בעלת אינטליגנציה משמעותית, אופי נחוש, וחוט שדרה מוסרי שניכר באופן כפול ומכופל בהיותה פועלת בתחום גבולי ביותר מבחינה חוקית. באוטוביוגרפיה בלום מזכירה את שמותיהם של כמה מהשחקנים הקבועים והמפורסמים שהיו אורחים קבועים ב"משחק" שאותו היא הפעילה – טובי מגווייר שהפך לדמות מרכזית בעולם משחקי הפוקר המחתרתיים, חברו הטוב ליאונרדו דיקפריו, בן אפלק, שחקן הבייסבול אלכס רודריגז ועוד.
ארון סורקין: "ההכרזה על ירושלים היא ספין של טראמפ"
ג'סיקה צ'סטיין: "פחדתי, אבל אני לא אוהבת לקפוא במקום"
מפורסמים אלו מוזכרים בספרה של בלום רק בגלל שהם קושרו אליה, חרף רצונה להגן על זהותם. הדבר קרה במהלך משפט בגין הונאת פונזי שביצע אחד המתארחים הקבועים ב"משחק" שהיא ארגנה (בסרט הוא מגולם ע"י בראין דארסי ג'יימס). בלום עצמה, כפי שהסרט טורח שוב ושוב להזכיר, מסרבת למסור את שמותיהם של המשתתפים האחרים. בכך סורקין מוכיח את קיומו של חוט שדרה מוסרי בדמותה.
השחקנים המפורסמים לא זוכים לגילום קולנועי ישיר. במקום זאת יש דמות הקרויה "מר X" (מייקל סרה) שבה מלוכדים כמה מהם. באופן ספציפי "מר X" מקושר להתנהגויות המאוד לא חביבות שהופגנו ע"י טובי מגווייר ושעליהן כתבה בלום בהרחבה. אפשר לטעון כי הימנעותו של סורקין משימוש בדמויות הנושאות את שמות הכוכבים היא בחירה מוסרית המקבילה לזו של בלום. יחד עם זאת, סביר יותר להניח שהכנסת דמויות עם שמות כמו "דיקפריו" או "אפלק" הייתה מעשה של חבלה עצמית בקריירה המשגשגת שלו.
העלילה מתנהלת בשני צירי זמן. לאחר פתיחה בה הגיבורה מספרת ומציגה את קריירה הסקי שלה, ואת התאונה שסיימה אותה (תוספת יצירתית של סורקין), ישנו מעבר חד לרגע המעצר של בלום. דוגמא ראשונה לסמליות שלעתים הייתה נשכרת מפחות בוטות. סכנת המשפט מובילה את בלום לעורך הדין צ'ארלי ג'אפי (אידריס אלבה) – דמות פיקטיבית נוספת, המהווה סוג של סוכן בעולם הבדיוני לסורקין עצמו.
ג'אפי מתחיל את הסרט בעמדה ספקנית לגבי דמותה של בלום, ובחוסר נכונות לייצג את האישה הצעירה שהפכה למרוששת לאחר שנכסיה הוקפאו. בהדרגה, ככול שהוא שואל שאלות, וככול שהשאלות זוכות למענה בסצנות שאליהן נחשפים הצופים, הוא לא רק מקבל עליו את הייצוג המשפטי אלא גם הופך למליץ יושר נלהב של בלום – מהפך שגם הצופים אמורים ליטול בו חלק.
"המשחק הגדול" מציע בידור מהוקצע, גם אם מעט מתיש בדחיסות הטקסטואלית שלו. הדמות שצ'סטיין מעצבת מרשימה, אך לא מעוררת את מידת העניין וההזדהות של דמות חד פעמית. לא כל הרגעים שסורקין ממציא כחלק מפרשנותו את הדמות נעשים במידת העידון הנדרשת. בכל זאת, אלו שנהנו מתסריטיו הקודמים צפויים להגיב באופן דומה גם לעבודתו הראשונה כבמאי-תסריטאי.
