בין הרבנות לצבא

הסערה התורנית של יחסי רבנות-צבא עלתה מדרגה. במוקד הסערה עומדת סוגיית השירות המשותף לחיילים ולחיילות.

תחילתו של הסיפור בשו"ת שפרסם הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת "עטרת כוהנים" ורב המועצה המקומית בית אל באתר הדתי "כיפה": "מצווה גדולה ללכת לצבא, ויחד עם זה לקיים את הוראת התורה שיש לגברים ונשים להתרחק מאוד מאוד". ובאם הדבר אינו ניתן, "אז לצערנו, בינתיים אין ללכת לצבא. או יחידה נפרדת - או לא להתגייס בינתיים. אין עושים מצוות צבא על ידי עבירה".

לאולטימטום של הרב אבינר הצטרף רבה הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו. הרב אליהו לא הסתפק בתמיכה ברב אבינר והוסיף קריאה לראש הממשלה לפטר את הרמטכ"ל. בשלב הבא התקשר הראשון לציון הרב יצחק יוסף לרב אליהו ושיבח אותו על מה שכינה "עמידתו האיתנה על קיום הוראת הרבנות הראשית בעניין גיוס בנות", והוסיף: "אביך חכם מרדכי אליהו שמח בך בשמיים, אל תירא ואל תיחת".

המתקפה של הרבנים על הרמטכ"ל והקריאה שלא להתגייס לצבא גררו תגובות חריפות הן בתוך המחנה שלהם והן מחוצה לו. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, קבע "הרב ראשי לישראל והרב של צפת, שהם עובדי מדינה, חייבים לייצג את עמדות המדינה ולא כנגד המדינה". היו מי שאף הרחיקו לכת וקראו לפטר אותם.

מוסד מהתקופה העותומנית

את מוסד הרבנות הראשית ירשנו מן המנדט הבריטי אף שההכרה ברב הראשי כמנהיג של הקהילה היהודית מקורה בתקופה העותומנית. עוד בשנת 1835 נקבעה משרת "ראש החכמים", או "החכם באשי", כרב הראשי של הקהילה היהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. עם הזמן מונו רבני קהילות למשרת חכם באשי מקומי. משרה זו הגיעה גם לירושלים בה מונה חכם באשי ראשון ב-1841 וכעבור שנה אוחדו תפקידיו עם תפקידי "הראשון לציון", ששימש כמנהיג היהודי בארץ ישראל. תפקיד זה הפך מאוחר יותר למשרת הרב הראשי הספרדי.

משרת החכם באשי נקבעה בצו מלכותי כמייצג היהודים בפני השלטונות. הוא נחשב כפקיד ממשלתי , אמנם רם מעלה, וככזה הוא אף זכה לא אחת לזלזול מצדם של מנהיגים דתיים.

מוסד הרבנות הראשית מסמל את אי-ההפרדה בין דת למדינה. על המניע למוסד זה מעיד הפולמוס בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לבין דוד בן-גוריון בראשית שנות החמישים. תחילתו של הפולמוס בסדרת מאמרים שפרסם ליבוביץ'. במאמריו קרא להפרדת הדת מהמדינה וזאת כדי "לשחרר את דת ישראל מתלותה במשטר החילוני".

בעקבות המאמרים הללו הזמין בן-גוריון את ליבוביץ' לשיחות ממושכות. ליבוביץ' סיפר שבשיחות אלה אמר לו בן גוריון: "אני מבין יפה מאוד את עמדתך. אתה רוצה שדת ישראל תהיה גורם עצמאי אשר המשטר במדינה תמיד יצטרך להתמודד עמו כמו שזה היה בתקופה המקראית. כמו שזה היה בתקופת ממלכת החשמונאים". וכאן הוסיף בן גוריון את מה שליבוביץ' ראה בו את "העיקר": "ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת והמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה!"

יש לא מעט מן הפטרוניות בציפייה מרבנים שסמכותם ההלכתית באה להם מהדת ליישר קו עם העמדה "הרשמית" של המדינה. סיפורי התנ"ך גדושים בהתנגשויות בין הנביא לבין המלך. אלא שכאן בדיוק נעוצה הבעיה. סמכותם הרוחנית של הרבנים באה להם מהדת, סמכותם הממלכתית באה להם מן המדינה ולכן אך טבעי הוא שהמדינה תצפה מהם "ליישר קו" אתה. והשאלה הנה האם לא הצבנו את הרבנים בעמדה בלתי אפשרית.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הנהגה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי דת ומשפט