"השיחה האחרונה": למה לתעד תיק רצח סגור?
הסרט על רצח שלי דדון מתעד את הפרשה שתחילתה בנסיעת מונית של בחורה בת 20 וסופה במציאת גופתה בשטח ובהודאתו של הרוצח. הסרט משתלב בגל הדוקו-פשע העולמי והמקומי, אך בניגוד לפרשיות אחרות, הפרשה הסגורה לא מצדיקה את הסרט ואין לו ערך מוסף בפן האנושי והמשטרתי
במבט ראשוני ומאוד שטחי, ישנן הקבלות מסוימות בין פרשת הרצח של תאיר ראדה בדצמבר 2006 ובין סיפור הירצחה של שלי דדון במאי 2014. בשני המקרים מדובר בנערות צעירות מהפריפריה, שתיהן נמצאו ללא רוח חיים לאחר שנרצחו באכזריות במהלך בוקר שגרתי בחייהן. ובשני האירועים הורשע גבר נטול מניע ברור ונשפט לעונש מאסר ממושך. עד כאן קווי הדמיון, ומשלב זה אפשר לדבר על ההבדלים המהותיים בין שני מקרי הרצח – אלה שהפכו גם את התיעוד הטלוויזיוני שלהם לשונה בתכלית.
פרשת ראדה הולידה את "צל של אמת", תצוגת מופת של עבודה דוקומנטרית, כולל תיאוריה סנסציונית וסיום שנוי במחלוקת בסגנון ה"ג'ינקס" - הסדרה שאחראית במידה רבה על התפוצצות ז'אנר הדוקו-פשע הטלוויזיוני. "צל של אמת" יצרה שיח ציבורי אדיר סביבה ושינתה את סדר היום התקשורתי, כיאה למוצר נפיץ, מדויק ומוקפד כל כך. כעת גם לפרשת שלי דדון יש סרט תעודה העוסק בה, "השיחה האחרונה" שמו, והוא שודר אמש (ד') ב"כאן". בכל הנוגע לדיון ציבורי יש לשער שהוא לא ממש יעורר הדים רבים, בעיקר בשל השוני בין שתי הפרשות ואופי הטיפול בהן.
נתחיל מהעובדה שחרף העניין הרב סביבה והמסתורין שאפף אותה, פרשת שלי דדון פשוט סגורה וחתומה מדי מכדי לעורר ויכוח. ראשיתה במאי 2014, עם גילוי גופתה של דדון ז"ל בשטח במגדל העמק וסופה בספטמבר 2015, עם הרשעתו פה אחד של הרוצח. עוד לפני כן, כבר ביולי 2014 תפסה המשטרה את החשוד המרכזי בפרשה, חוסיין ח'ליפה, נהג המונית הערבי-ישראלי שאסף את דדון לריאיון עבודה שתוכנן לה באותו הבוקר, אך בפועל הסיע אותה אל מותה. זמן לא רב לאחר הרצח ח'ליפה כבר הודה באשמה, ומכאן הפך את עבודתה של המשטרה והפרקליטות לקלה הרבה יותר, עם שחזורים (המובאים בסרט) והוכחות פורנזיות חותכות. לא בדיוק פולמוס רומן זדורוב, יש לומר, שאחוז נכבד מהציבור עדיין מאמין בחפותו.
אם נהיה צינים לרגע (ובניתוח או שיפוט של יצירה דוקומנטרית אפלה כל כך מלכתחילה קיים אלמנט של ציניות מובנה), אפשר לטעון כי פרשת ראדה פשוט פיקנטית יותר, ומכאן שתוליד שיח חשדני וקונספירטיבי יותר. המקרה של שלי דדון – מזעזע ככל שיהיה, איום ולא לחלוטין מפוענח במונחי מניע ברור (האם היה זה רצח על רקע לאומני? האם תכנן ח'ליפה לרצוח אותה עוד כשעלתה על המונית, או אולי עשה זאת כאקט לא מתוכנן לאחר שהתפתח בין השניים ויכוח שכלל עלבונות, כפי שטען?) – הוא עניין סגור. פרשת תאיר ראדה מעלה גם היום, אחרי הערעור המי יודע כמה של זדורוב, שלל סימני שאלה, תהיות ומסקנות אודות התנהלות משטרתית קלוקלת בחקירה. אך פרשת שלי דדון היא דוגמה טובה לעבודה משטרתית מהירה ומדויקת, פיצוח מבריק של מה שנדמה תחילה כפרשה נטולת קצה חוט.
"השיחה האחרונה", שביימו ויצרו תמנע גולדשטיין-חטב והדר קליינמן-צדוק, נוצר ברקע אותו גל דוקו-פשע מדובר. וכשמולו דוגמאות נהדרות לפרשות מחרידות שנארזו למוצר תיעודי מורכב ומנומק (והשנים האחרונות הכילו מספר אדיר של כאלה, בהן "עלילות הרוצח הישנוני", "Making A Murderer" ו-"The Keepers"), קשה שלא לחשוב שגם אם הכוונה מאחוריו הייתה טובה, יש מעט מאוד סיבות להפוך את פרשת שלי דדון לסרט תיעודי.
אבל היה וצמד היוצרות החליטו בכל זאת לגשת ולחקור פרשה שנחתמה כבר, לכל הפחות היית מצפה לקבל מושג על אודות האופן בו פוענחה הפרשה. היצירה הדוקומנטרית "המדרגות" לדוגמה, ניסתה למצוא תשובה לשאלה האם העומד במרכזה אכן אחראי לרצח אישתו, ובו בזמן היא הייתה הצצה כמעט דידקטית אל עבודת סניגוריו המבריקים - ממש בית ספר למשפטנות. במקרה של "השיחה האחרונה", במיוחד נוכח עבודת הבילוש המעניינת שהובילה ללכידתו של הרוצח, ניכר שחלקים שלמים בחקירה - גם כאלה שהיו מעניינים את מי שלא בקיא במושגים הטכניים - פשוט נעדרים לגמרי.
"אנחנו מתחילים פה בחקירה מאוד עדינה", אומר רב פקד איל הררי במהלך הסרט בן 50 הדקות ומוסיף: "כי אתה כבר נוגע באנשים ואתה מפחד שאתה שואל את השאלות... אתה מנסה שהכל יהיה בטיימינג הנכון. ואנחנו כבר יודעים ומצליחים להבין מי היה הנהג". ראוי היה לציין כיצד המשטרה והשב"כ סגרו על החשוד המרכזי ומה הוביל אותם לבחור דווקא את הנהג הנכון מבין השלושה שנהגו במונית הרצח באותה התקופה. בהמשך מובאת עדותו של שוטר שמספר על דגימת רוק שנלקחה מאותו חשוד והראתה כי הוא היה מיובש לחלוטין. מה המשמעות הנרטיבית של פרט זה? לא ברור, אך דווקא הוא נמצא בסרט, שלא באמת מצליח לחשוף אותנו אל האופן בו נחקר מי שלבסוף גם נשבר והודה ברצח.
לצד כך, ברגעים בהם הוא לא מנסה לספר בלקוניות סיפור בלשי מרתק, "השיחה האחרונה" נוטה לקחת את צופיו אל הכיוון האנושי. זה שמציג את חייה של משפחת דדון נוכח המשבר, ובעיקר את ההתמודדות של בת דודתה, טל פרץ, שהייתה האחרונה ששוחחה עם דדון טלפונית בשיחה שהעניקה לסרט את שמו. דדון דיברה עם פרץ במהלך נסיעת המונית הגורלית וניסתה לשדר מצוקה באמצעות משפטים לא קוהרנטיים ומצמררים כמו "אני על מונית, אחת המפחידות" ו-"אני לא נושמת". אלה הן נקודות החוזקה של הסרט. אבל גם כאן לא מדובר בתיעוד אנושי מעמיק מדי, ובסוף הצופה נותר עם רוב הפרטים שידע אודות הפרשה, בתוספת כמה פרטי טריוויה.
