רן, אמץ לי ילד: "מיגל" כובשת ומעוררת מחשבה
רן דנקר משחק את טום, רווק צעיר והומוסקסואל בן 24, שנוסע לאמץ ילד בגואטמלה בדרך להגשמת חלומו על משפחה גדולה. הדרמה שמבוססת על סיפור אמיתי ומדלגת מהעבר אל העתיד, לא נופלת לקלישאות, קורצת למציאות בכל גווניה ומצליחה להישאר מקורית על אף הנושא הנדוש
יש משהו מפתה בלשייך את "מיגל" - מיני דרמה בת שישה פרקים על תהליך אימוץ של גיי צעיר, שעלתה אתמול (ה') (20:15, HOT3) - לדיון הסוער והטרי בחוק שלא מאפשר לזוגות הומוסקסואלים ישראלים לאמץ. אבל האמת היא שלמרות שהגיבור שלה הוא גיי, "מיגל" מתעלה בקלות מעל הדיון הספציפי הזה ומכוונת הרבה יותר רחב, אל הנושא הקונצנזואלי ביותר בעולם – הורות.
טום הוא צעיר בן 24, גיי, שרוצה להגשים את הפנטזיה שלו על משפחה גדולה כמה שיותר מהר והתחנה הראשונה שלו היא גואטמלה, שם הוא מצליח להסתדר על תיק אימוץ מול שירותי הרווחה של המדינה. הוא מקבל את מיגל, ילד בן שש שעד אז חי בבית יתומים. מיגל לא ממהר להתרפק על האבא החדש שלו באסירות תודה ומסרב לבטוח ולהתמסר. טום, המבוגר האחראי בסיפור שעוד לא ממש התבגר בעצמו, מתקשה להתמודד איתו ועם כל התיק הזה שנקרא הורות, שדופק לו את הפנטזיה על משפחה גדולה ומאושרת.
העריכה מנווטת את הצופה בעדינות בין סצנות בהן טום הצעיר פוגש את מיגל הילד, ובין סצנות המתרחשות 11 שנה מאוחר יותר, כשמיגל הבוגר חוזר לגואטמלה כדי לחפש את האמא הביולוגית שלו. כבר נתקלתי בסדרה אחת או שתיים שמנצלת את הטריק הזה כדי לבלבל את הצופה ולייצר מתח שנעדר מהעלילה, אבל "מיגל" לא משתמשת בזה כקביים. התפירות בין הזמנים מדויקות ויפהפיות והן לא מתפקדות כגימיק - מערכת היחסים בין האב והבן היא זו שעומדת במרכז הסדרה ולא, היא לא עושה חיים קלים לאף אחד מהצדדים.
במציאות טום סלמה הוא היום כבר אבא לארבעה ילדים, שניים מאומצים ושניים מהליך פונדקאות שעבר בן הזוג שלו. הוא כתב את הסדרה עם דפנה לוין (שגם ביימה) והסיפור הוא על בנו השני איתמר. וכמו שקורה לא פעם, בדרמה שמבוססת על סיפור אמיתי, המציאות משמשת כתסריטאית על ומונעת מהכותבים להפיל את קו העלילה לקלישאות. הנרטיב שבו מיגל הבוגר יוצא לחפש את אמא שלו ובדרך מתבוסס במערכת היחסים העכורה עם אביו, מן הסתם אינו מבוסס מציאות מהסיבה הפשוטה שהוא מתרחש בעתיד, אבל גם הוא מחזיק יפה את העלילה מבחינת מקוריות וייחוד. כמובן שגם הנופים של גואטמלה והניחוח של מדינה ושפה זרות לא מזיק.
עומר בן דוד, שמגלם את מיגל הבוגר, הוא יליד גואטמלה שישראלים אימצו אותו גם בחיים האמיתיים. את טום הצעיר והמבוגר מגלם רן דנקר, שלא מזמן שיתף בריאיון שהוא ביסקסואל, עוד נקודת השקה בין המציאות לתסריט. הוא מצויין בתפקיד טום הצעיר, מעט מוזר בתפקיד טום המבוגר אבל עדיין תופס. אביב כרמי מגלמת את החברה שמלווה את טום בגואטמלה והיבוא הזר ממקסיקו ,ראול מנדז (שגילם ב"נרקוס" את ססאר גוויריה), הוא מתאם האימוץ המקומי שעוזר להם לנווט בארץ זרה. בן דוד עוד צריך להשתפשף אבל כרמי ומנדז עושים חסד לדמויות שלהם.
למרות שטום הוא למעשה הגיבור של הסיפור הזה, אי אפשר שלא להעריך את המודעות העצמית של סלמה שלא נמנע מלאתגר את הגיבור שלו, ומתעקש להאיר אותו באור מלא ולא תמיד מחמיא. החשיפה הזאת הופכת את "מיגל" לדרמה כובשת, נוגעת ללב ובעיקר מעוררת מחשבה.
