"לסוריה אחזור כשהמלחמה תגמר וכשיקבלו אותי בתור הומו"
אחמד דני רמדאן ישב בכלא בסוריה משום שהוא הומו. היום הוא חי בקנדה כפליט, אבל ברחוב מספר שהוא ישראלי כי זה יותר נוח. את ההומופוביה של האיסלאם הוא החליף באיסלמופוביה של המערב, ואין יום שהוא לא מתגעגע לדמשק. בריאיון הוא אומר "לא אתפלא אם זורם בי דם יהודי"
לפעמים, כשאנשים שואלים אותו מאיפה הוא במקור, אחמד דני רמדאן אומר שהוא ישראלי. מין בדיחה פרטית, חצי אירונית, שמתערבבת עם סבך הזהויות שהוא גם ככה מתמרן בתוכו כל הזמן: ערבי־מוסלמי, הומו, פליט מסוריה, מהגר בקנדה.
"כשאני מספר שאני פליט סורי אנשים ישר מעלים סט של השערות: שאני מסכן, שאין לי כסף, שאני זקוק לעזרה ולרחמים. בהתחלה הייתי מתקן אותם, אבל אז גיליתי שהכי טוב להגיד שאני מישראל. זו דרך לנטרל את התגובות האלה. ומאמינים לי, כמובן. בקנדה אני נחשב 'חום', כמו מקסיקנים או מהגרים אחרים מאמריקה הלטינית, אבל מבנה הפנים שלי אחר, המבטא שלי לא ברור, ואני נראה זר מספיק בשביל שאנשים יתקשו לזהות מאיפה אני בדיוק. חוץ מזה, אני לא אתפלא אם זורם קצת דם יהודי בהיסטוריה המשפחתית שלי. זה ידוע שאנחנו ואתם נראים די דומה".
קצת כמו לישון עם האויב.
"בדיוק", הוא צוחק. "האמת היא שתמיד רציתי לבקר בישראל, והמו"ל הישראלי שלי, שי סנדיק, חשב שזה רעיון טוב שאגיע לפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים השנה. הוא הגיש בשמי בקשה לוויזה, אבל כל עוד רשום לי בדרכון שאני אזרח של סוריה, אסור לי להיכנס לישראל. אני מאמין שתוך שנה אקבל אזרחות קנדית ואז אוכל להגיע. בכל מקרה, שמחתי כשגיליתי שהספר שלי ייצא בישראל, זה נראה לי הדבר הכי הגיוני בעולם. היה לי גם בן זוג ישראלי במשך כמה חודשים. זה לא עבד, אבל לא בגלל שהוא מישראל ואני מסוריה. הוא פשוט היה בן זונה".
ספרו של רמדאן, "נדנדת חבלי הכביסה" (הוצאת תמיר-סנדיק), משלב את סיפורו האישי - צעיר הומו שנמלט מסוריה לקנדה - עם עלילה בדיונית, פנטסטית, שממוקמת 40 שנה לתוך העתיד. במעין גלגול מודרני של שחרזאדה מסיפורי "אלף לילה ולילה", גיבור הספר מעביר את לילותיו בסיפורים לאהובו החולה כדי להשאירו בחיים; סיפורים שמתארים ילדות בדמשק, התנסויות מיניות ראשונות, התמודדות עם חברה דיכאונית שרואה בהומוסקסואליות פשע בלתי נסלח, חוויות הגירה, וכמובן מלחמת האזרחים שריסקה את מולדתו ולא מראה שום סימן שהיא מתקרבת לסיום.
על אף שקטעים רבים ברומן משחזרים בדייקנות אירועים ואפיזודות מחייו של רמדאן, יש בו גם גיבורים פיקטיביים, ובראשם בן הזוג הנוטה למות של המספר, פליט סורי כמוהו שנמלט מהאלימות בבית לחופש היחסי של המערב. במציאות, בן הזוג של רמדאן הוא דווקא גבר קנדי בשם מתיו, יועץ פיננסי, שבזמן הריאיון הטלפוני מתאושש מהאנג־אובר בחדר הסמוך במלון שלהם בפוארטו ואיארטה, מקסיקו, שאליה נמלטו בני הזוג מהקור שבבית לחופשה של כמה ימים. חתונה וילדים, הוא אומר, הם רק עניין של זמן.
את "נדנדת חבלי הכביסה" – ספר ראשון באנגלית אחרי שני קובצי סיפורים בערבית - שלח רמדאן לשני מו"לים קנדים שגילו בו עניין אבל דרשו שינויים. "אחד רצה שאני אהפוך אותו לממואר רגיל, והשני רצה שאסלק מהספר את כל האלמנטים הפנטסטיים. שאתמקד בסיפור של מהגרים סורים בקנדה. לא הסכמתי".
למה?
"הסיפור הזה הרבה יותר גדול מהסיפור האישי שלי. יש לי הרבה חברים שהיגרו כמוני למערב, גייז ולסביות, והכנסתי גם את הסיפורים האישיים שלהם לתוך המרק הזה. יותר מזה, חשוב לי להראות שהמעבר מהמציאות המדממת של המזרח התיכון לקנדה הוא לא בדיוק הפי־אנד. יש הרבה בעיות שאתה פוגש במקום החדש - געגועים וכאב וקושי להתחבר. רציתי לספר על החוויה הכפולה הזאת של לאהוב את הארץ החדשה שלך ואת הארץ הישנה באותו זמן".
הוא נולד לפני 34 שנה בדמשק, עיר שזוכה ברומן לתיאורים חיים ומוחשיים. "גם אם בקהילה הבינלאומית כולם בטוחים שזה מקום נורא, יש לי קשר חזק לדמשק", אומר רמדאן. "אהבתי להתבגר שם. אני אוהב את השמש הלוהטת, את הרוחות של המדבר. דמשק היא המקום שבו לבשתי בפעם הראשונה מכנסיים קצרים, המקום שבו חוויתי אהבה בפעם הראשונה".
האהבה הראשונה הזאת הגיעה בגיל 14, עם חבר לכיתה. "ההומוסקסואליות הייתה שם תמיד, היו לי מחשבות מאז שאני זוכר את עצמי. אבל ברגע שמצאתי את עצמי מתחבק ומתנשק עם ילד אחר, הכל היה ברור. אני מאמין שנולדתי גיי. אף פעם לא הייתי עם אישה, ותמיד קיבלתי את המשיכה שלי לגברים".
מה שאי־אפשר להגיד על אבא שלו. "הוא תפס אותי בשיער ומשך אותי אחריו", מתאר רמדאן בספר את תגובת האב לווידויו של הגיבור באמצע רחוב דמשקאי. "הוא לא דיבר ואני לא צרחתי, עד שהגענו לבית של סבתא והוא החל למשוך אותי במעלה המדרגות. איבדתי שיווי משקל ונפלתי, אבל הוא המשיך למשוך בשערי וגופי נחבט במדרגות בזו אחר זו... אבא שלף את החגורה שלו והצליף בי בצד גופי שוב ושוב. הוא הטיח אותי ברצפה וקרא לי בן סדום, מתרומם. 'אני גידלתי גבר', אמר, 'אתה לא בן שלי. אתה לא גבר'. אבא חבט בי בפנים ואחת משיניי נעקרה ממקומה".
גם אם לא מדובר במסמך אוטוביוגרפי, אביו האמיתי של רמדאן לא הפגין כלפיו חמלה גדולה יותר. "בגיל 16, אחרי שיצאתי מהארון, אבא שלי זרק אותי מהבית. ומאז אני חי לבד", אומר רמדאן. "ההורים שלי התגרשו שנתיים קודם לכן, ומאז לא ראיתי את אמא שלי. המשכתי לשמור על קשר עם האחיות שלי ועם סבתא שלי".
אל הקושי לשרוד לבד בגיל כל כך צעיר נוספה העובדה שהשלטון הסורי ראה בהומוסקסואליות פשע. מפגשים עם פרטנרים פוטנציאלים התרחשו בפינות רחוב שגייז אימצו באופן מחתרתי או בבתים פרטיים, אבל כמו בכל מדינה טוטליטרית - הלשנה אנונימית הייתה עלולה להביא למעצר. כפי שאכן קרה לו בגיל 20.
"חייתי מחוץ לארון, הכרתי אנשים שנעצרו וידעתי שזה עלול לקרות גם לי, אבל אתה אף פעם לא באמת מוכן לרגע הזה. לי זה קרה בשדה התעופה של דמשק, כשהייתי אמור לטוס לירדן. הם פשוט באו ועצרו אותי. מישהו הלשין לרשויות שאני גיי, והוא ידע בדיוק מתי אני עולה לטיסה לעמאן. זה לא שהם חייבים לתפוס אותך באמצע אקט מיני; הלשנה אחת מספיקה. הייתי בכלא במשך שישה שבועות".
כמה קשה זה היה?
"זה היה נורא, אבל אני לא מסוגל לדבר על מה שקרה לי שם. אחרי שיצאתי מהמעצר אובחנתי כמי שסובל מפוסט־טראומה ואני חי עם זה מאז. הפסיכולוג שטיפל בי המליץ להשתדל לא לדבר על התקופה ההיא, כי זה ישר מכניס אותי לתחושת סכנה. זה יותר מדי קשה".
כמה חודשים אחרי ששוחרר מהמעצר הוא עבר למצרים. רמדאן כבר החל לעשות לעצמו שם של סופר מבטיח, ומו"ל מצרי שנתקל בטקסטים שלו באתר פאן־ערבי החליט להוציא לאור קובץ מסיפוריו. לקראת יציאת הספר הוא שלח לרמדאן כרטיס טיסה. רמדאן הגיע - והחליט להישאר.
"קהיר שונה מאוד מדמשק", הוא אומר. "זו עיר ענקית, יותר מודרנית, יותר קוסמופוליטית, עם התרחשות תרבותית מרתקת. הרבה ספרים יוצאים בה, הרבה מגזינים. מצאתי עבודה כעיתונאי והרווחתי טוב. היו לי חיים טובים במשך כמה שנים. בתקופה ההיא, תחילת שנות האלפיים, קהיר גם הייתה הרבה יותר פתוחה להומוסקסואליות. חייתי מחוץ לארון, ידעו עליי במקום העבודה שלי, היו מסיבות, הייתי מזמין חברים לארוחות ערב. אבל המצב השתנה לגמרי מאז ההפיכה האיסלאמית. למרות שהשלטון במצרים הוא שוב חילוני, היום מכניסים שם הומואים לכלא, יש הרבה תקיפות פיזיות, העיר הפכה למקום מסוכן. ההשפעה האיסלאמית עצומה. הם מנסים לבנות מחדש את החברה המצרית באופן כזה שלגייז לא יהיה בה מקום. יש לי חבר טוב שנאלץ לברוח ממצרים על הרקע הזה והפך לפליט".
עם כל הפתיחות היחסית שאפיינה את קהיר, רמדאן נפל שם קורבן לפשע שנאה מצד אנשים שהוא החשיב כחבריו, כאלה שידעו על אורח חייו והתארחו בביתו. ברומן מתוארת בפירוט סצנה אכזרית – שבעה גברים תוקפים את הגיבור באמצע הרחוב - שעלתה לו בצלעות שבורות ובריאה סדוקה והביאה אותו אל סף מוות. רמדאן שומר על עמימות כשהוא נדרש לאירוע האמיתי: "חוויתי משהו דומה למה שמתואר בספר, אבל לא הייתה סכנה לחיי".
לאיסלאם יש בעיה מיוחדת עם הומוסקסואליות?
"כל הדתות המאורגנות עוינות מאוד להומוסקסואליות, אני לא בטוח שהאיסלאם ייחודי בזה. באופן בסיסי, השאיפה של כל דת היא לשלוט בבני אדם, ואחת הדרכים הכי יעילות לעשות את זה היא לתקוף את כל מי שנראה ומתנהג קצת אחרת. וזה כמובן שם את הגייז בחזית המלחמה הזאת. מה שנכון גם ליהדות ולנצרות. ובכל זאת אני מודע לזה שבישראל, למרות ההשפעה הדתית החזקה, גייז יכולים לחיות מחוץ לארון וליהנות מחופש יחסי. הסיבה היא כנראה שישראלים מקושרים הרבה יותר לעולם המערבי מאשר אזרחי המדינות המוסלמיות".
רמדאן חזר לכמה שנים לדמשק, ונטש אותה שוב עם תחילת מלחמת האזרחים. ביירות, על חיי הלילה הסוערים שלה והחופש המיני היחסי, הייתה אפשרות קורצת, אבל כמו שני מיליון פליטים סורים אחרים שנמלטו ללבנון, רמדאן גילה שהוא נחשב שם לאזרח סוג ב'. "האמת, אפשר להבין אותם. מאז סוף שנות ה־40 הם מתמודדים עם בעיה קשה של יותר מחצי מיליון פליטים פלסטינים, ולבנון היא מדינה קטנה. בעקבות המלחמה בסוריה יש שם יותר פליטים מאשר אזרחים רגילים, אז ברור שהרבה אנשים רואים בזה איום. היה לי טוב בביירות, ויש לי חברים טובים וקרובי משפחה שעדיין חיים שם, אבל בשלב מסוים ידעתי שלא אוכל להישאר בה".
ב־2012, בעזרת אנשים בעלי השפעה שהכירו את כתיבתו, הצליח רמדאן להשיג ויזת הגירה לקנדה, מדינה שמתירה למספר מסוים של פליטים כמוהו להגר אליה באופן חוקי ואף להתאזרח. הוא נחת בוונקובר, אחת הערים המתקדמות בעולם, וגילה שניסיון החיים שלו כפליט של מלחמה נוראית וכהומו שישב בכלא בגלל מיניותו העניק לו לא מעט נקודות זכות, וסייע לו לכבוש לעצמו מקום בתוך קהילה חמה ותומכת. הוא מתפרנס מכתיבה בעיתונים, מעביר הרצאות, מסייע למהגרים להט"בים שמגיעים לקנדה מהעולם הערבי – פעילות שבזכותה נבחר לפתוח את אירועי הגאווה של ונקובר ב־2016, והוכתר בשנה שעברה כאחד מהמהגרים המשפיעים בקנדה. במילים אחרות, החיים החדשים של רמדאן לא רעים בכלל. והוא יודע את זה. אבל משתדל להסתכל במבט ביקורתי גם על התרבות שאימצה אותו.
"כשעברתי לקנדה הכל היה שונה - ממזג האוויר ועד הדרך שבה אנשים מדברים. כל דבר היה מאתגר עבורי. לא הפסקתי להתגעגע לסוריה, למרות שזו כבר לא סוריה של ילדותי. כל המשפחה שלי ברחה משם; אבא שלי חי היום בטורקיה, שתי האחיות בירדן. לקח זמן עד שיצרתי לעצמי מעגל של תמיכה, אנשים שאפשר להרים אליהם טלפון כשאתה בדיכאון".
איך היה המפגש שלך עם סצנת הגייז של ונקובר?
"כשהגעתי נדהמתי מהפתיחות. דגלי גאווה מונפים בכל מקום, כמות עצומה של ברים ומועדונים. אבל לוקח זמן עד שאתה מתחיל למצוא את המקום שלך בתוך כל זה. יש אנשים כמוני, פליטים מהמזרח התיכון, שמתבלבלים מול כל האפשרויות האלה. בחור שאני מכיר מביירות נכנס עמוק מאוד לסצנה – הסמים, האלכוהול, הסטוצים. אני לא שופט אותו, אבל לי עצמי זה לא מתאים. לקח זמן אבל מצאתי קבוצה של גברים ונשים שאני מרגיש נוח איתם, שהם לא חלק מתרבות המסיבות הזאת. בן הזוג שלי ואני יוצאים למועדון פעם בשלושה חודשים. אני לא משתמש בסמים ואני שותה קוקטייל רק כשאני בחופשה".
וחוץ ממסיבות, איפה עוד אתה מרגיש את השוני?
"אחד הדברים שהדהימו אותי הוא שכנער מתבגר בסוריה אתה שומע על כל המאבקים של התנועה ההומוסקסואלית, ואז אתה מגיע לקנדה - שבה החוק מתיר נישואים בין בני אותו מין כבר 12 שנה - ופוגש המון גייז שלא יודעים שום דבר על ההיסטוריה שלהם. הם בכלל לא יודעים שפעם זה היה אסור. בשנות ה־80 היה אירוע מחריד בטורונטו - פשיטה משטרתית על מועדונים וברים, ועשרות גייז נעצרו. מאז מציינים את היום הזה כל שנה, זה הסטונוול שלהם. אבל הרבה גייז מרוצים מהחיים שלהם ואין להם שום עניין בהיסטוריה. הם לא זוכרים ולא יודעים מה קרה שם. אני מאמין שבלי להיות מחובר להיסטוריה, אתה לא מסוגל להבין את המציאות העכשווית שלך".
נתקלת בגזענות, באיסלאמופוביה?
"יותר מפעם אחת. קנדה שונה מארה"ב, הגזענות כאן הרבה פחות גלויה ומקובלת. התבטאות אנטישמית עלולה להכניס אותך לכלא. אבל יש דרכים מוסוות שבהן האיסלאמופוביה מקבלת ביטוי. אני תמיד צוחק שהחלפתי את ההומופוביה של המזרח התיכון עם הגזענות של קנדה".
אתה יכול לחשוב על האפשרות שתחזור אי פעם לסוריה?
"אני אחזור לשם מחר אם המלחמה תסתיים ואם הומוסקסואליות תהיה מקובלת. אבל אני מסופק לגבי האפשרות שזה יקרה. מה גם שבסוריה מודעים לעובדה
שפירסמתי ספר והם יודעים שמדובר בספר ביקורתי. המשטר עוקב אחרי כל מה שקורה, בכל מקום, ואני בטוח שיש איזה תיק על שמי במרתפים הכי חשוכים של המשטרה החשאית".
אם היית יכול לתת לבשאר אסד רשימת קריאה, על איזה ספרים היית ממליץ לו?
"'מקבת', שילמד אותו מה הטבע האמיתי של רודנות ומנהיגות אכזרית; 'סתיו של פטריארך' של מארקֶס, שמספר על דיקטטור שסולק מהשלטון וחי בבדידות, כמו שאני מקווה שיקרה גם לו; והספר החדש על טראמפ, 'אש וזעם', מסיבות מובנות".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף 7" לילות"
