גוני לייט ובן זוגה, יונתן סלע, עברו לארה״ב לפני שש שנים. סלע הגיע להשלמת MBA ב׳וורטון׳ ולייטהמשיכה בעבודתה בחברה האמריקאית ׳פרוקטר אנד גמבל׳. ״זו הייתה הזדמנות לשנינו״, מספרת לייט, ״אני החלטתי ללמוד ויונתן החל לעבוד, ומהר מאוד בן זוגי קיבל הזדמנות כאן ונשארנו״.

כמו כולנו, גם השניים מצאו עצמם כמהים לטעם של הבית, ובמקרה שלהם הטעם לו ערגו היה ברור- טחינה. ״אנחנו מתגעגעים לארץ, לתרבות, לחברים, לחום, ובבית אנחנו מכינים הרבה אוכל. כל מנה שלנו תמיד מלווה בטחינה. אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים, בעיקר לפני שנולדה הבת שלנו, זה לארח חברים על אוכל טוב ויין טוב. ב’וורטון’נהגנו להכין ארוחות ים תיכוניות מסורתיות שהחברים ההודים, המקסיקנים וכולם מאוד אהבו. בתוך המקום הזה של האוכל, טחינה תמיד המלכה בבית. אנחנו מערבבים אותה עם הכל״.

"מסיימים בין חבילה לשתי חבילות טחינה בשבוע". יונתן סלע וגוני לייט

הביקוש של השניים לטחינה מהבית גבה מחיר כבד מכל מי שנקרה בדרכם. ״אין כאן טחינה טובה״, מסבירה גוני, ״אנחנו מסיימים בין חבילה לשתי חבילות טחינה בשבוע. כל חבר, כל בן משפחה, נאלץ להביא לנו מלא טחינה בכל ביקור וזה הפך כבר לבדיחה. מה שיש כאן אלו סוגים הרבה פחות אנינים, זו לא הטחינה הישראלית, שעשויה באבני ריחיים עם הטעם המתקתק״.

לפני 4 שנים נסעו השניים לפסטיבל ה׳ברנינג מן׳ המפורסם בנאבדה. בכל מפגש כזה אמור כל אחד מהמשתתפים לתרום משהו לקהילה. לגוני ויונתן היה ברור מה תהיה התרומה שלהם לברנרים. ״הכנו דוכן ענק של טחינה, קראנו לו ׳סידס אוף פיס׳ והאכלנו אלפי ברנרים. היית מתארת לעצמך״, מוסיפה גוני, ״שאנשים מודעים כמו אלה שמגיעים לברנינג מן ידעו על היתרונות הבריאותיים והסגולות של הטחינה, אבל ההפתעה הייתה גדולה והם התאהבו. כך הבנו״, היא צוחקת, ״שהעתיד הוא בטחינה״.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לפופולאריות הנוסקת של מאכלים ים תיכוניים בארה״ב. מחומוס דיזינגוף ועד ל׳מזנון׳, האוכל הים תיכוני והישראלי זוכה לעדנה בשל היתרונות הבריאותיים והאיכותיים שמגלם בתוכו.

סלע ולייט הבינו שהטרנד יצא לדרך, אבל עדיין לא עזבו את עולם הסטרטאפ והטכנולוגיה. ״המשכנו בעבודות הרגילות שלנו, אבל הבנו שזה רק עניין של זמן עד שמישהו ישווק כאן את הטחינה האותנטית הטעימה ויזכה להצלחה גדולה. עם כל היתרונות שלה, היא תחליף קטשופ ומיונז ותהיה מלכה כאן כמו שהיא אצלנו״.

בימי ההריון של גוני, היא מספרת, קיוותה להתמקד בעשייה שמעוררת את תשוקתה, וכזו שיש בה ערך מוסף. דרך הטחינה היא גם זיהתה את הערך המוסף - ערך של שלום ושיתוף פעולה. ״מי מכין את הטחינה הכי טובה? פלסטינים כמובן, וחשבנו איזה מגניב יהיה ליצור שיתוף פעולה כלכלי שיש לגביו קונצנזוס וממנו כולם מרוויחים? אוכל״, מסבירים שניהם, ״תמיד קירב בין עמים וחשבנו על דרכים לשזור את הקשר בינינו״.

"לא צריך להמציא את הגלגל". הטחינה המשפחתית משכם.

בכדי לייבא את המוצר הכי איכותי ואותנטי הגיעו השניים עד לגדה המערבית. ״אנחנו בדיעה שלא צריך להמציא את הגלגל וידענו שיש המון טחינות טובות בארץ. הטובות ביותר נעשות בגדה המערבית, בשכם במיוחד. טעמנו כל טחינה שיכולנו והטובה ביותר שמצאנו מיוצרת על ידי משפחה פלסטינית שמכינה אותה כבר חמישה דורות, ואיתם אנחנו עובדים״.

במפעל המשפחתי בשכם מכינים את הטחינה ומעבירים לאריזות הייחודיות של soco, שנמכרות עכשיו ברחבי ארה״ב. את הרווחים חולקים בחברה גם עם עמותת meetשהוקמה על ידי בוגרי MIT ישראלים ופלסטינים, למען שיתופי פעולה כלכליים. מכל 2000 קופסאות טחינה שנמכרות, נתרם סכום כסף לפתיחת סטרטאפ נוסף של שיתוף פעולה.״זה היה החלום שלנו לחבור אליהם. סיפרנו להם שבעצם כל הרעיון הוא לחבר שיתוף פעולה כלכלי, וכשחשבנו על המסר של שיתוף פעולה, לא רק פילנתרופי, אלא באמת עסק יציב ורציני״.

בסוף השנה ערכה חברת ׳ווי וורק׳ תחרות רחבה למוצרים ויוזמות שונות. soco זכתה בפרס הגדול ומעבר למשרדים ולהשקעה, החשיפה הייתה גדולה. ״מה שמוביל אותנו הוא קודם כל המוצר הטוב, ואני מקווה שיבינו כמה הוא בריא, טעים וכמה עומד מאחורי הזהות שלו. זה מוצר שיהווה בסיס לשיתופי פעולה אחרים ואנחנו מאמינים שאנשים אוהבים מוצרים שזה האתוס שלהם”.

מאז הושק המוצר החדש, נרשמו כבר אלפי צפיות ברשתות החברתיות. בלוגרים, גם כאלו שלא ממש מובילים מאכלים ים תיכוניים, פרסמו באהבה את הטחינה החדשה בעמודים שלהם, והציעו לשלב אותה בדרכים חדשניות שהצליחו להפתיע אפילו את חובבי הטחינה הישראלים. ״אנחנו שמחים שהקהילה של אוהבי הטחינה מתרחבת ומקווים לראות אותה גדלה יותר ויותר״.