"פסיכולוגים אמרו שייקח חמישה דורות למחות את עקבות השואה - אז אנחנו מתקרבים"
דווקא ביום השואה הבינלאומי עלה המחזה "הבנאליות של האהבה", שכתבה סביון ליברכט על אהבתם של נאצי ויהודיה, כאופרה בגרמניה. רק שהפעם היהודיה היא זו שיושבת בכלוב הזכוכית של אייכמן: "היא עומדת למשפט מול הציבור היהודי, הישראלי", מסבירה ליברכט, ומדברת על פער הדור הרביעי לשואה, על יום ההולדת המשותף עם המדינה, ועל כמה הכל התקלקל כאן ב-20 השנה האחרונות
סטודנטית צעירה מתאהבת במרצה שלה, בגרמניה של שנות ה-20, והם מפתחים קשר רומנטי. כעבור שנים, לאחר מלחמת העולם השנייה, הם נפגשים שוב -היא, חנה ארנדט, הוגת הדעות היהודייה, והוא הפילוסוף מרטין היידיגר, חבר המפלגה הנאצית. זהו הסיפור הרומנטי הטעון העומד במרכז "הבנאליות של האהבה", המחזה שכתבה הסופרת והמחזאית סביון ליברכט. בימים אלה הוא עלה כאופרה בעיר רגנסבורג שבגרמניה, שביים איתי טיראן וכתבה והלחינה אלה מילך שריף, ובמקרה - רק במקרה - אמש (שבת), יום השואה הבינלאומי, הייתה הצגת הבכורה.
"זו מקריות מסתורית", אומרת המחזאית והסופרת סביון ליברכט. "זה תאריך שהיה נוח לבית האופרה והם אפילו לא היו מודעים לחשיבות שלו".
אחת התוספות של טיראן למחזה של ליברכט היא הכלוב שבו שהה אדולף אייכמן במהלך המשפט שלו בארץ, אותו סיקרה ארנדט באותה התקופה עבור עיתון "הניו יורקר" - חוויה שהובילה אותה לנסח את תורתה השנויה במחלוקת אודות "הבנאליות של הרוע" בהקשר של הנאציזם. אלא שבאופרה, ארנדט היא שנמצאת בתוך הכלוב. "היא עומדת למשפט מול הציבור הישראלי, הציבור היהודי", מסבירה ליברכט ל-ynet את הבחירה לבחון כך את מי שעוררה בשעתה לא מעט ביקורת, בין השאר על השימוש במושג "בנאליות" בכל הנוגע להשמדת עם, או כשהאשימה את היודנרט שבכך ששיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים שיפר את יעילות השמדת היהודים.
"האופרה מאפשרת מהלכים גדולים", ממשיכה ליברכט, "אז הוספנו סצנה של שריפת הספרים של היהודים וסצנה של משפט אייכמן, עם הטקסט האלמותי של האוזנר הקטגור. "אני לא הייתי בטוחה אם אפשר להפוך את זה לאופרה כי החומרים הם טקסטים אינטלקטואלים, אבל אלה התעקשה, וכנראה ידעה על מה להתעקש".
את חושבת שהדור הרביעי לשואה צריך ללמוד אותה בצורה אחרת?
"רוב הילדים של הדור הרביעי לא מכירים את הסבא רבא שלהם שהוא ניצול שואה. ככל שהם מתרחקים מן השורש, הפצע הזה פחות כואב. הדור שלי גדל במחיצת ניצולי שואה, הדור של הנכדים כבר גדל בבתים שלנו, אבל עדיין סבא וסבתא היו בתמונה. אני חושבת שהחומרים ההיסטוריים הם אותם חומרים. אי אפשר לשנות אותם".
השאלה היא אם האוזניים הן אותן אוזניים.
"אני מניחה שכל דור יעבד את זה אחרת. הקירבה וההיכרות עם האנשים שהיו שם באמת, עם הניצולים - זה הדבר שיכריע את החוויה. פסיכולוגים אמרו שייקח חמישה דורות למחות את העקבות של השואה, אז אנחנו מתקרבים".
ליברכט, שעם יצירותיה ניתן למנות בין השאר את הספר "תפוחים מן המדבר" והמחזה "סינית אני מדברת אליך", חגגה את יום הולדתה ה-70 לפני כשבועיים, ובמקרה חולקת את שנת הולדתה עם המדינה.
בימים שבהם החגיגות למדינה מוזכרות בכל מקום, את מרגישה מן ייחודיות שנולדת ב-1948?
"כילדה לא הייתי מודעת לכל זה. אתה עם חברים שהם בני גילך ולא מודע לגודל חשיבות התאריך. אבל אני זוכרת שכשהייתי בת 10 חגגו עשור למדינה וגם אנחנו היינו בני 10 וקיבלנו איזושהי תעודה שאנחנו בני הדור של המדינה. והיום אפשר רק להצטער לאן המדינה הזו התגלגלה.
מאיזו בחינה?
"תרבותית, פוליטית. הצליחו לקלקל בעשרים השנה האחרונות את כל מה שעשו כאן, מכל הבחינות. פעם הייתה מדינת רווחה, נהנינו.
מה בעיקר דורש תיקון?
"שמעי, כמעט הכל. מרמת האנשים, מהאופן שבו הם מדברים והתכנים שהם מוציאים מהפה. הכל טעון תיקון".
ליברכט לא נשארת אדישה גם לדברים שהשמיע לאחרונה יהונתן גפן - שכבר הספיק להתנצל מאז - על הנערה הפלסטינית עהאד תמימי והשוואתה לאנה פרנק, ומיד יוצאת להגנתו: "הוא לא השווה בין תמימי לאנה פרנק. הוא דיבר על האופן שבו נולדים מיתוסים. כמו שאנחנו בנינו את המיתוס של אנה פרנק, כך הפלסטינים יבנו את המיתוסים שלהם, והיא ללא ספק תהיה גיבורת תרבות. בצדק גם. המקום של אנה פרנק בתרבות שלנו, יום אחד יהיה המקום שלה בתרבות של הפלסטינים. ואין דבר הגיוני ונכון מזה. סילפו את דבריו לגמרי, כי זה משרת את האינטרסים. ליברמן יודע להבין טקסט. הוא ידע טוב מאוד שהוא טועה, אבל אפשר לנצל את זה אז למה לא".
ובכל זאת, יש תקווה לשיפור?
"צריך להחליף את כל האנשים, לשים את האנשים הנכונים במקומם - ואז יהיה שיפור".
