למראית עין בלבד: הטכנולוגיה המתעתעת בעולם האומנות
מתנה שפריז לא מעוניינת לקבל מהפסל ג'ף קונס, האומן האמריקני הנמכר בהיסטוריה הוא צעיר שמת ממנת יתר - והוא בועט מתמיד, וגם: חוזרים במכונת זמן לסטודיו של מודיליאני. חדשות האומנות
האסלה של מאוריציו קטלאן, העשויה זהב טהור, הייתה בשנה שעברה להיט בגוגנהיים, כשהוצגה בתא שירותים במוזיאון ותפקדה כאסלה לכל דבר, בעוד הציבור הרחב הוזמן להשתין לתוך פריט האומנות. בסוף השבוע פורסם כי הבית הלבן ביקש לשאול מהמוזיאון הניו יורקי ציור של ואן גוך עבור המגורים הפרטיים של הנשיא ורעייתו, אך האוצרת הראשית של המוזיאון סירבה והציעה במקום זאת את האסלה. זהו רק קצה הרעיונות והאירועים היצירתיים שגדשו את עולם האומנות לאחרונה, הנה מקבץ חדשותי-אומנותי מהשבועיים האחרונים:
אומנות למראית עין
בבירה האנגלית התקיים השבוע London Art Fair, יריד האומנות הלונדוני, שנערך זו הפעם ה-30. אחד מנותני החסות לאירוע הייתה חברת סמסונג שקידמה את המוצר החדש שלה "The Frame". מדובר במסך 65 אינץ' שבמצב כבוי מציג עבודות אומנות לפי בחירה ומצב רוח. זה קונספט מעורר מחשבה בין 130 גלריות שהתחרו על כיסם של רוכשים פוטנציאליים, אנשים שיודעים להעריך את שוויה של אומנות מקורית. האם אמנות למראית עין היא העתיד? האם במקום יצירות אמנות יהיו לנו על הקירות מסכים עם תמונות מתחלפות? בעקבות היריד, ולאור אירועים שונים שיצרו עניין מיוחד בזירת האומנות.
האם המוזיאונים נעלמים מן העולם?
מפרידה קאלו ועד קלימט: התערוכות השוות של 2018 בארץ ובעולם
עכביש ענק, מיליון גרעינים ומלחמת כריות: אירועי האומנות שעשו את 2017
מתנה לא רצויה
מה עושים עם מתנה שלא רוצים לקבל? זו הדילמה העומדת כעת בפני עיריית פריז. ג'ף קונס, האומן האמריקני החי המצליח ביותר, העניק לעיר מתנה: פסל של זר פרחי צבעוני בגובה 12 מטר, המיועד לעמוד מחוץ למתחם של המוזיאון לאומנות מודרנית ופאלה דה טוקיו. השבוע פורסם מכתב החתום על ידי 25 אנשי אומנות צרפתיים המביעים את התנגדותם הנחרצת לקיטש האמריקני, שאינו הולם, לדעתם, את עירם או את התרבות הצרפתית, ובעיקר משרת את האומן עצמו ולא את העיר. אחד מהם אפילו הציע להניח את הזר בכניסה למגדל טראמפ בניו יורק, שם הוא מתאים יותר...
היקר מכולם
במאי 2017 צייר הגרפיטי ז'אן מישל בסקיאט הפך לאומן האמריקני היקר ביותר בהיסטוריה, כשציור שלו נמכר ב-110.5 מיליון דולר. האומנות של בסקיאט, שמת ב-1988 בגיל 27 ממנת יתר של הרואין, מייצגת את האבטיפוס של "גם הילד שלי יכול היה לצייר את זה". אז זהו, שלא. בתערוכה המקיפה של בסקיאט, שעד היום (א') הציגה בברביקן בלונדון, ניתן להבין לעומק את גדולתו בהקשר לתקופתו. וזה הדבר שחשוב להבין כשמתבוננים באומנות: אי אפשר להפריד אותה מהתרבות של זמנה.
בסקיאט מייצג את ניו יורק של שנות השמונים, את ההיבט המחתרתי של האומנות, החל מהרחוב (בו פעל עם שותף תחת השם ©SAMO), דרך המועדונים הכי חמים, ועד לקשר הקרוב עם אנדי וורהול. הוא לא למד אומנות, אבל מתוך הספרים שהיו לו ניתן לראות את ההשפעות הרחבות - החל מדה וינצ'י, דרך רמברנדט ועד לאומנות אפריקנית. התוצאה הייתה חדשנית ורעננה, וכאמור התאימה לתקופה. במקרה של בסקיאט, ככל שעובר הזמן נראה שההערכה לעבודתו רק גוברת.
לחזור בזמן לסטודיו של מודיליאני
עוד חוויה מהנה ומרחיבת דעת היא התערוכה של מודיליאני בטייט מודרן בלונדון (עד 2 באפריל). אם תצטיידו במדריך השמע, ותיקחו את הזמן לשמוע הסברים והרחבה על חייו של האמן, תמצאו לא מעט הקבלות בין מודיליאני לבסקיאט: גם הוא לא למד אומנות בצורה מסודרת ובעיקר צפה באומנות של אחרים. כמו בסקיאט, גם מודיליאני הושפע מאמנות אפריקנית. מודיליאני הגיע מאיטליה לפריז ב-1906 בגיל 21, ומיד התחבר לסצנת האוונגרד ובעיקר לפיקאסו, שהפך לחברו הטוב. גם מודיליאני מת בגיל צעיר - 35 בלבד. הוא היה מכור לאלכוהול וסבל מבעיות בריאות. הוא נשאר נאמן לסגנונו, למרות ההשפעות מסביב.
לקראת סוף התערוכה אפשר לחוות עוד טעימה מהעתיד באמצעות טכנולוגיית המציאות המדומה. האפקט יוצר חוויית וואו אמיתית, כשהמשקפיים והאוזניות מחזירים את המשתמש אחורה בזמן לסטודיו האחרון של מודיליאני בפריז ב-1920. ישבתי בסטודיו שלו, שמעתי וראיתי את הגשם המטפטף בחוץ וגם בפנים, ראיתי את השולחן הקטן ועליו בדל הסיגריה המעלה עשן, נחשפתי לציור האחרון של מודיליאני שהיה מונח על הכן, והדבר הכי מוזר - במבט ימינה מהכיסא עליו ישבתי מול הכן עמדה מראה והראתה את אותו כיסא, בעודי ישובה עליו, ריק. תחושה מאוד משונה אך מסעירה. מעניין מה עוד זוממת הטכנולוגיה עבור עולם האומנות.
הכותבת היא הבעלים של גלריה שטרן, חוקרת תרבות, וכותבת על אומנות מדי שבוע.
