בהדרכות בפולין הם עוד קוראים לנו ז'ידים
"את הגטו והמחנות הקימו הגרמנים, אבל את הרכוש של סבא גנבו הפולנים. לא נשכח את חסידי אומות העולם, אבל נזכור גם שהיו הרבה יותר פולנים שסייעו לנאצים, שהיו שמלצובניקים שקיבלו כסף על כל ראש יהודי, והיו גם פולנים שפשוט נהנו להרוג בנו". מאיר שוורץ, צאצא לניצולי שואה ומדריך סיורים בפולין, קורא לזה "הכחשת שואה"
מזה 28 שנים שאני מדריך מסעות שורשים בפולין, וההיסטוריה שלהם ושלנו שם מוכרת לי היטב. סבא שלי נולד בפולין וגם סבא שלו, וככה מאות שנים הם חיו בעיר קטנה ליד קרקוב, עשו עסקים בין הפולנים, החזיקו חיי קהילה - וחלמו לעלות לארץ ישראל.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
ואף שנולדתי בארץ, גדלתי על ריחוק וכעס מהעם הפולני, כי עוד לפני מלחמת העולם הראשונה רצחו פורעים פולנים את אבי-סבי בדרכו לעבודה רק בגלל יהדותו. סבי עצמו הקים משפחה והפך לחסיד אלכסנדר ציוני (פעם היו דברים כאלה). אבל עם פלישת הנאצים הוקם בעיירה שלהם גטו ובו רוכזו כל בני משפחת שוורץ – האחים, האחיות, בני הדודים – כשמונים איש במספר הוכנסו לגטו ברעב, מחלות וכפור נורא.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- 3,841 מכורים בארגון אחד: מגפת הסמים היהודית-אמריקנית
- הרב ישראל מאיר לאו: "גם הפולנים דחפו אותנו לקרונות"
- עגונות "דקר" לא שוכחות: "מי יתיר את עגונות המאה ה-21?"
משם, באוקטובר 1943, נשלחו כל בני המשפחה בקרון בהמות (שהיה של פולנים, כמובן) למחנה המוות אושוויץ, ושם הושמדו כולם לבד מסבי ששרד ללא אשתו ושלושת ילדיו. שבור ורצוץ הוא עלה לארץ ישראל והקים משפחה חדשה.
אז נכון שאת הגטו והמחנות הקימו הנאצים הגרמנים, אבל את הרכוש של סבא – הבתים, המפעל והאדמות גנבו הפולנים.
לא נשכח את הפולנים של יידוונה, ולא נסלח
כאן המקום לדייק היסטורית: הפולנים לא בחרו בכיבוש הנאצי ומחנות ההשמדה הגרמניים הוקמו על ידי הנאצים על אדמת פולין – גם אם ללא התנגדות מקומית משמעותית. הפולנים סבלו רבות מהכיבוש הגרמני ומיליונים מהם מתו במלחמת העולם השנייה.
אבל לידם היו הרבה יותר פולנים שסייעו לנאצים, שהסגירו יהודים לנאצים. היה ממש מקצוע כזה בזמן הכיבוש - השמלצובניקים, כך קראו למלשינים הפולנים - קיבלו על כל ראש יהודי חי כסף, והיו גם פולנים רבים שפשוט נהנו להרוג בנו.
כך, לא נשכח את תושבי הכפר יידוובנה שהכניסו לתוך אסם את יהודי הכפר ושרפו את כולם חיים, והם לא לבד: היו עוד כפריים רבים שעשו כך. ועם תום המלחמה, כאשר האודים המוצלים מאש שבו לבתיהם שבפולין - ובניהם סבתי ואבי - במקרה הטוב הם גורשו משם, ובמקרה הגרוע רצחו אותם.
מה שהיה הוא שיהיה
לאורך 900 שנות חיים משותפים סבלו היהודים מהאנטישמיות הפולנית, שרק החריפה במהלך מלחמת העולם השנייה. וכשפוגשים היום פולנים ברחוב - ובהדרכות בפולין זה קורה הרבה - שומעים על הסבל שלהם במלחמה, ועל זה שהגרמנים כבשו אותם והרסו את ארצם והרגו שבעה מיליון פולנים. כן, הם סופרים את שלושת מיליון יהודי פולין שנרצחו רק בשל יהדותם במחנות ריכוז, בבורות ההריגה ובמיתות משונות עם שאר נרצחי פולין.
ובבתי הספר מלמדים על מלחמת העולם השנייה, תוך שמזכירים את היהודים כבדרך אגב בלבד. ברחוב הפולני ,בעיקר בעיירות ובכפרים, השנאה לזרים וליהודים בפרט נמשכת בגלוי עד היום, ולא פעם זורקים עוברי אורח פולנים נשפטים כגון: "חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה"; "למה חזרתם?" "אתם רוצים את הבתים שלכם?" ועד היום אין בפולנית שם ליהודים. כולם שם "ז'ידים", יהודונים, ומה שהיה הוא שיהיה.
יהיו מי שיגידו שיש שינוי ושהעם הפולני יותר מחונך ונאור ומבין את המצב אחרת, אבל מניסיון בשטח, לצערי אני סקפטי. אז אני שואל את ממשלת פולין: איפה הזיכרון שלכם? ולמה לשכתב את ההיסטוריה? כאדם, כיהודי, כמדריך מסעות בפולין, כבן ונכד לשורד אושוויץ - אני כועס, מאוכזב ונבוך לנוכח ההכחשה.
לפנייה לכתב/ת 
