3,841 מכורים בארגון אחד: מגפת הסמים היהודית-אמריקנית
בלי הנחות ויזואליות או הלכתיות חברו בארגון "עמודים", המטפל במכורים יהודים בארה"ב, לראפר החרדי-אוסטרלי דיסקרייב, לפרויקט שמבקש לטלטל את החברה היהודית-אמריקנית: "אנשים במגזר מנסים לטאטא את זה מתחת לשטיח", דיסקרייב אומר. "הקליפ הזה הוא עליי"
"יש לי ילדים בני 13 שמכורים להרואין, וקשישים בני שבעים שמכורים למשככי כאבים. יש לי תלמידי חכמים חרדים מהמקומות הכי חרדיים שיש, וחילונים וכל מה שבאמצע": נכון להיום עומד מספר המטופלים בארגון "עמודים" היהודי-אמריקני על 3,841, לא כולל אלפי פניות טלפוניות של אנשים שעדיין לא מוכנים לקבל עזרה ולצאת מהמעגל.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
צבי גלוק, מנכ"ל ארגון "עמודים" ומי שחתום על המשפט הפותח, חבר לראפר החרדי האוסטרלי DeScribe (דיסקרייב) - שניאור סופר בתעודת הזהות - כדי לקדם את המודעות למאבק בנגע הסמים בקהילה היהודית.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- הרב ישראל מאיר לאו: "גם הפולנים דחפו אותנו לקרונות"
- עגונות "דקר" לא שוכחות: "מי יתיר את עגונות המאה ה-21?"
- כל האמת מאחורי "קול באישה ערווה"/
פרופ' רוחמה וייס
בקליפ שהם משחררים היום (א') כאן בבכורה – בלי לעשות הנחות ויזואליות או דתיות – מתעד סופר את מה שחווה במדויק ("רק בלי החלק של הפגיעה המינית", כדבריו). וגלוק מסביר: "אני יודע שהרבה אנשים יתעצבנו על הקליפ, אבל כל עוד אציל עוד נפש אחת - זה שווה לי הכול".
Set Me Free ("שחרר אותי") עוסק כולו בנגע הסמים, תופעה שהפכה למכה של ממש בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית. בריאיון ל-ynet מודה סופר כי החוויות המתוארות בשיר הם חלק מסיפור חייו האישי, כמי שהתמודד בנערותו עם התמכרות קשה לסמים.
מגיפה חסרת פרופורציות
גלוק, מנכ"ל "עמודים", טוען כי מדובר במגפה של ממש: "המספרים אפילו לא קרובים לממוצע האמריקני הגבוה עד מאוד, אבל הבעיה היא שאנחנו אומרים להיות טובים יותר. אנחנו אמורים לדאוג יותר אחד לשני - וזו מגפה חסרת פרופורציות".
לדברי גלוק, "אם היית שואלת אותי לפני עשור למה אנשים מתמכרים, הייתי מונה בפנייך כמה דברים. היום הטווח כל כך רחב, אבל יותר מפעם אנשים משתמשים בסמים כדי לברוח מהכאב שלהם בעקבות פגיעות והתעללות, וגם מקשיים עם הדת ועם המשפחה. יש גם אנשים שחושבים שזה פאן, ואף אחד לא חושב שהוא יהפוך למכור. הם מתנסים ל'כיף'.
"והדבר האחרון בארצות הברית זה משככי כאבים. אחרי ניתוחים ופרוצדורות רפואיות הרבה מתמכרים. לא מפקחים על מה קורה למי שלוקח, ואז אנשים מגיעים למצב של התמכרות. כשהרופא סוף-סוף קולט את זה, הוא חותך להם את זה ישר בלי טיפול, בלי גמילה, ואז אנשים ממשיכים לצרוך רק מהרחוב".
גלוק חווה את הסמים מקרוב. "עד שהגעתי לגיל 22 שניים מחבריי הטובים מתו, אחד ממנת יתר ואחד מהתאבדות כתוצאה מ'היי' של סמים. במילים שכתב שניאור נתקלתי בבית של חברים כבר לפני כמה שנים. הכרתי את הסיפור שלו והרגשתי שזה משהו שאנחנו יכולים לקדם יחד. אני בטוח שאנשים הולכים להתעצבן מהווידאו הזה וזה בסדר. כי אם אחד, אפילו אחד, יגיע לבקש עזרה - עשינו את שלנו".
"כולם מכירים מישהו"
לפני כחצי שנה מתה מלכי קליין (20), בת לקהילה החסידית בניו יורק, ממנת יתר של הרואין. מותה חשף תמונה מטרידה על תופעת הסמים בקהילות החסידיות בארצות הברית, שכבר איבדו רק השנה, לדבריהן, כ-71 צעירים לסמים - וגם על רבנים ומטפלים - מכורים לשעבר ולוחמים בהווה.
"היום אני לא מכיר משפחה שיכולה לומר שאף אחד בסביבתה לא נפגע מהתמכרות", אמר גלוק עם פרסום הנתונים שהעביר. "כולם מכירים מישהו... אם זה מישהו מהמשפחה שלהם, אם מבית הכנסת שלהם, אם מהלימודים".
ל"ניו יורק פוסט" אמר גלוק: "כואב לי כשעושים מזה בעיה של הקהילה החסידית. התאבדות היא תופעה שנוכחת אצל חסידים שעזבו את אלוקים. בנוסף, יש מחסור בשוויון הזדמנויות". בריאיון הדגיש גלוק נתון מספרי של מוות ממנת יתר דווקא: שישים נערים ונערות שיצאו מהקהילה החרדית, עשרים מהם מהעולם החסידי.
"כתבתי את השיר עליי"
"היה לי סיפור חיים לא פשוט ועל זה נכתב השיר", מספר דיסקרייב. "אני עצמי הייתי שם עד הסוף, בדיוק כמו שרואים בקליפ. ככה זה היה. מי שרואה את הקליפ רואה לאן זה הגיע. אצלי הטריגר היה אחר ולא פגיעה מינית, אבל הלכתי לשם, ממש לשם. היום אני בשוק מהמקומות שהגעתי אליהם כנער.
"זה שיר על אדם שמנסה למחוק את המוח של עצמו. זה הסיפור פה. השיר הזה נכתב עליי, על החיים שלי. יש הרבה טריגרים שמובילים ילדים לעולם של דיכאון וסמים; לרצוח את הנשמה שלהם. זה נושא שאנשים במגזר מנסים לטאטא מתחת לשטיח מהפחד שאם נדבר, אז מה זה יעשה למשפחה, ואיך ימצאו שידוך. לכן מנסים לכסות, ולצערי זה רק נותן עוד מקום לדברים כאלה להתרחש בלי שום לקיחת אחריות כי ברגע אחד שילד עובר אירוע של פגיעה, נרצחת לו הנשמה. ואם לא מדברים על זה, אנחנו מפקירים את הילדים שלנו לדבר הזה".
מי שהיה אחראי להבשלת החיבור בין הארגון היהודי-אמריקני "עמודים" לראפר, הוא הבימאי והמפיק דניאל פינקלמן, שם מוכר בעולם ההפקות של המוזיקה היהודית, שיחד עם אהרון אוריאן, המפיק השותף, זיהו את הפוטנציאל. "הוא מכיר אותי כאמן ומתחבר לחומרים שלי שמדברים הרבה על נושאים קשים. אני מנסה להשתמש בבמה שלי לגעת בנושאים כאלה שיכולים לעשות השפעה חיובית דרך השירים".
"אני לא אתן לילד הקטן שלי לראות את הקליפ"
שניאור סופר לא מוכן יותר לשתוק. "אומן מקבל סוג של אחריות מהקדוש ברוך-הוא להשתמש בקול שלו", הוא מסביר. "אדם רגיל יכול לגעת בכמה אנשים שהוא פוגש ביום-יום בסוּפר, בגן של הילד, בעבודה. אומן מקבל אחריות לגעת בהמונים והוא חייב לנצל את זה כדי להגיד את הדברים הנכונים, ולא להרים רק את עצמך. אני עושה מוזיקה בינלאומית וזה לא דווקא 'יהודי'. אנחנו אור לכל העולם והמטרה שלנו זה להביא אור לכולם".
"הקליפ נוגע ויזואלית במה שאנשים לא רוצים לראות. המטרה היא להראות זה מה שקורה כדי להתמודד. אני לא אתן לילד הקטן שלי לראות את הקליפ, ואני חושב שזה פעם ראשונה בעולם המדיה היהודית שמוציאים משהו שילדים לא אמורים לראות. כן, יש דברים שצריך לחתוך ילדים מהם, אבל לא לחתוך את עצמנו מהם. אני מקווה שתישמע צעקה גדולה כי אי אפשר להסתיר יותר".
איך אתה השתחררת מהמקום הקשה הזה?
"ברוך ה' היה לי כוח רצון די חזק. הייתי לוחם בצבא וידעתי שאני יכול להוציא את עצמי, כי 'אין דבר עומד בפני הרצון'. ההורים שלי תמיד אהבו אותי, לא משנה כמה נוראים הדברים שעשיתי. ידעתי שהדלת תמיד פתוחה, וזה נתן לי כוח לדעת שיש לאן לחזור. היו לי גם חברים שאהבו אותי ואמרו לי, 'שניאור, איבדנו אותך. אתה לא יכול להמשיך ככה'. זה עזר לי לזמן מה. רק כשחזרתי בתשובה באמת יכולתי להפסיק לתרץ ולהתחיל לעבוד ולהבריא את עצמי נפשית. עד היום אני עושה מדיטציה שלוש פעמים ביום, כדי להחזיק ראש חיובי".
