המחטף הרבני: כל האמת מאחורי "קול באישה ערווה"

השבת ימלא ההיכל ערווה

השבת צפויה להיות מאתגרת במיוחד עבור הרב יצחק יוסף (וגם הרבנים אבינר ואליהו). במקומם הייתי מחפשת תירוץ שיצדיק היעדרות מתפילות היום. 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

השבת היא "שבת שירה" ובבתי הכנסת יקראו את "שירת הים" ויפטירו ב"שירת דבורה". בזמן הקריאה בתורה יעלה ויבוא הקול הנשי הראשון, קולן של מרים וחברותיה השרות שירת מענה עם משה: הגברים שרו והנשים ענו להם בשיר, נגינה וריקוד. כך נהגו לשבח את אלוהים.

ובמקום השני – ערוות ההפטרה

בזמן שהקולות הערבים של נשות המדבר ימוגו, יחדור קול נשי חדש: קולה של דבורה הנביאה מעודדת את עצמה לשיר (שופטים ה', י"ב): "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר".

ההיסטוריה של פקודת השירות המשותף

אם לא תמו צרותיהם של רבני ההדרה, יהיה עליהם להסביר לחברות הקהילה מדוע הם מהללים את השירות הצבאי של דבורה (בתפקיד הרמטכ"ל), בעודם מתאמצים להרחיק מהצבא נשים (אלא אם כן הן משרתות כמכונת קפה או מהדק משרדי). דבורה וברק הרי ישבו באותו טנק, ומדוע לא נלך לאורן של אמהות האומה?

אל תטעו בי

אני לא רוצה לראות בצבא נשים או גברים, אני לא רוצה לראות צבא. אני אמשיך לומר ולכתוב בכל הזדמנות ששלום לא יושג בכוח, ואלימות היא אם כל חטאת. אני אמשיך לטעון שיש להמיר את משרד הביטחון, על תקציביו, במשרד השלום. וכל מי שתטען שאני נאיבית תצטרך להסביר מה כל כך מפוכח ומשכנע בפתרונות אלימים, ואיך הגענו למצב שבו המין האנושי מכלה את עצמו תוך שהוא מוצא סיבות להגביר את רמת האלימות.

סדר צריך להיות

לכבוד קולותיהן הערבים של הנביאות, שחוללו בתואר "ערווה", אני בוחרת להקדיש את הזמן והמקום הנדרשים על מנת להסביר אחת ולתמיד היכן נולדה הטענה האיומה ש"קול באישה ערווה", מה הייתה משמעותה המקורית, כיצד היא התפתחה ואיך הגענו לטענה ששמיעת שירת נשים אסורה ב"ייהרג ובל יעבור" ("ערווה" שעליה חתום הרב שלמה אבינר).

נצא לדרך

שירת נשים היא חלק טבעי מהתרבות המקראית, ושנים רבות יעברו עד ש"קול באישה ערווה" יגיח לאוויר העולם. קביעה קשה זו מיוחסת לשמואל, חכם בבלי בן המאה השלישית לספירה, והיא מוזכרת בתלמוד הבבלי בסך הכל פעמיים ופעם אחת בתלמוד הירושלמי, זה הכול.

יתר על כן

קביעתו של שמואל מעורפלת וחסרת משמעות קונקרטית. "ערווה", במקרא, היא כינוי גנאי לאיבר המין של הגבר או של האישה, והיא משמשת גם לתיאור חוסר צניעות (הצואה בדברים כ"ג מכונה "ערוות דבר").

ויתר על כן

היינו יכולות לנסות ללמוד מן ההקשר שבו נטעו עורכי התלמוד קביעה זו, את הפרשנות שהם מציעים לה וכך להתקרב מעט אל כוונתו המקורית של שמואל. אלא שהעורכים הציבו את הקביעה: "קול באישה ערווה" בהקשרים שונים שלא מקדמים אותנו הרבה בהבנת כוונתה.

מה יצא לנו?

א. "קול באישה ערווה" היא קביעה שולית בספרות התלמוד, זניחה מבחינה כמותית ומעשית.

ג. כמעט בכל המקרים שבהם דן התלמוד בסוגיות של צניעות, וגם במקרה שלנו, האחריות היא על הגברים ולא על הנשים. על פי התרבות התלמודית גבר שלא רוצה לשמוע קול של אישה, יואיל וידיר עצמו מהמרחבים שבהם היא נמצאת. האפשרות לסתום לנשים את הפה לא עלתה על דעתם. לא בהקשר זה, בכל אופן.

מה משותף להתנגדות לשירת נשים ולפקודת השירות המשותף?

מיזוגניה. שנאת נשים ופחד מפני המציאות החדשה שבה אנו מסרבות להוסיף ולהיות משועבדות, מנוצלות ונלעגות ודורשות נתח לגמרי לגמרי שווה בהנהגה, ביצירה, בתרבות, בכלכלה ובדת.

ובבית המדרש של הטוקבקים

השבוע בכיתי המון, בלב ובדמעות של ממש. התוכנית לגרש את פליטי החרב מאפריקה מוחצת את הלב היהודי. קשה לנשום לנוכח הידיעה שמדינת היהודים שולחת פליטים את מותם. קשה לשאת את המחשבה שלכך הידרדר ה"אור לגויים" שלנו. אין סוף לכלימה.