והשבוע בבית הכנסת: מרים ודבורה שרות

הרבה יותר קצר, לא פחות תוקפני

השורה היחידה בשירתה של מרים, היא השורה הראשונה בשירת הים של משה. ייתכן שמרים עונה לשירה של

משה ושל הגברים, וייתכן שהיא מובילה שירה קצרה ועצמאית אל מול הנשים. כך או אחרת, התכנים של שני השירים זהים: הלל ותודה לאלוהים על טביעת המצרים בים.

זה הרגע שבו כל מי שמדבר על "קולות נשיים" ו"קולות גבריים", על "גברים ממאדים" ו"נשים מנגה", ועל הבדלים מהותיים בין המינים - צריך לשקול את דבריו בשנית. מרים לא מציעה תכנים הומאניים ורכים יותר מהתכנים שמציע משה. האח והאחות מובילים את העם בשירה המתמקדת בתיאור המוות הקשה של האויב.

אני לא שופטת את עם העבדים על השמחה לאיד, אני מבקשת להראות ששמחה לא מעודנת זו שייכת לנשים ולגברים כאחד. אפשר וכנראה נכון לדבר על הבדלים שהם תוצאה של תנאי חיים וחינוך שונים, מסוכן ומיותר לדבר על הבדלים מהותיים בין המינים. מרים היא ההוכחה לכך שנשים יכולות להיות לא פחות אכזריות מגברים.

אם לא די לנו בהוכחה זו, אנו מוזמנים לעיין בהפטרה של פרשת "בשלח", בדמותה של דבורה, המציגה גם היא דמות נשית הששה אלי קרב.

אבל היא שרה. היא שרה!

מרים מובילה את הנשים, והן שרות ורוקדות מול הגברים. יואילו הרבנים המדירים לשקול מחדש את קביעותיהם הצדקניות על הצורך בהפרדה בעניינים שבקדושה, ועל חולשתם של הגברים שאינם יכולים לשמור על איפוק מול שירה וריקודים של נשים.

אלוהים היה עסוק בבקיעת הים, והוא לא הקדיש את זמנו לבניית מחיצות בקצה ים סוף. הנשים והגברים עמדו זה לצד זה והודו לאלוהים בזמרה ובריקודים. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי... יכול להיות שזה נגמר?"

נביאה, אבל פחות

פרשת השבוע היא המקום היחיד בתורה שבו מוצגת מרים כנביאה. אופן הצגתה - "מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן" - מעורר שתי תמיהות. האחת: מניין לנו שמרים נביאה, ואם היא נביאה מדוע היא מוזכרת בתואר זה רק כאן? והשנייה: מדוע בוחר המספר להזכיר את הקשר המשפחתי שלה לאהרן דווקא? 

מדרש קדום (המופיע בספרות חז"ל כמה וכמה פעמים), פותר את שתי התמיהות בעזרת אגדה על ילדותה של מרים (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, פרשה י'): "וכי היכן מצינו שנביאה הייתה מרים? אלא שאמרה לאביה: 'סופך אתה מוליד בן שמושיע את ישראל מיד מצרים'. מיד: 'וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי ותהר האישה ותלד בן'. 'ולא יכלה עוד הצפינו' - נזף בה אביה, אמר לה: 'בתי, היכן נבואותייך?' ועודה מחזקת בנבואתה שנאמר: 'ותיתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו'..."

נזיפה פמיניסטית קמאית

הדרשן שולח אותנו אל ימיה הצעירים של מרים. אגדות רבות נקשרו בימים הקשים של גזירות פרעה. לפי כמה

מסורות היה אביה של מרים המנהיג של הקהילה היהודית המשועבדת, וכאקט מנהיגותי נוכח גזירות פרעה, החליט להתגרש מאשתו - ובכך להימנע מהבאת ילדים לעולם ומעונש הריגת הבנים.

מרים הקטנה נזפה באביה נזיפה פמיניסטית קמאית (בבלי סוטה יב ע"א): "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות". אביה קיבל את נזיפתה, וכך בא משה לעולם.

במדרש שלפנינו נוהגת מרים כנביאה, ומבטיחה לאביה שהלידה תישא פירות ברוכים. עמרם, שמלא אחר נבואתה של בתו, נוזף בה כשמתברר שאין להם אפשרות להמשיך ולהגן על הילד. ומרים, המצטיירת במדרש כילדה נחושה ועצמאית, לא נבהלת ואף ממשיכה בנבואתה. מרים מתייצבת מרחוק לדעת מה ייעשה לתינוק. הדרשן לא רואה בהתייצבות זו אקט מבוהל, או ניסיון להציל את הילד, אלא הפגנה של ידיעה ברורה, נבואית, שמה שצריך להיות - הוא שיהיה, ומשה יינצל ממוות.

העִסקה הקבועה של הנשים

נדמה שהפסוקים הקצרים בפרשת "בשלח" המציגים את מרים כנביאה, מציעים אלטרנטיבה לסיפור המקראי הראשי. פסוקים אלה מעמידים את מרים כמנהיגת נשים המקבילה (גם אם לא שווה במעמדה) למשה. דווקא אהרון הוא שנעדר ממעמד ההובלה.

סיפור דומה על מעמדה המרכזי של מרים כמנהיגה, מבליח מפסוק אחד בספר מיכה (ו', ד'): "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". אבל המסורת אודות מרים כמנהיגה מרכזית נדחקה לשוליים, וככזו מרים לא מוסיפה לתפקד בנרטיב המרכזי של סיפורי המדבר.

מרים הנביאה מוסטת מהסיפור המקראי הראשי, אך כיוון שמוחקי המנהיגות הנשית לא הצליחו למחוק לגמרי את דמותה, והיא מציצה מבין חרכי הסיפור המקראי - היא זוכה להיזכר בהיסטוריה כנביאה שהיה לה בילדותה רגע גדול אחד.

לא זו אף זו, הרגע הגדול של מרים כנביאה, היה הרגע שבו היא אפשרה למנהיג האמיתי, משה, להגיח אל העולם. האגדה היפה על ילדותה הנועזת של מרים, נדמית לזר פרחים הנשלח לעברה של האישה הנבגדת.

ובכל זאת, השבוע היא שרה, היא רקדה והנהיגה. מי ייתן והשבת בבתי הכנסת, יזמינו את הנשים לרקוד ולשיר לזכרה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

אין כמו עדויות אישיות היוצאות מן הלב ונכנסות אליו. בעקבות הטור של השבוע הקודם, שעסק בהדרת נשים מאחורי מחיצת בית הכנסת, אני מביאה כאן שני טוקבקים, שתי עדויות של נשים שרגשו אותי. תודה לכן, המגיבות.

(טוקבק 70): "אני דתייה קונבנציונאלית, אפילו חיה בתחום השמרני יותר של הכיפות הסרוגות, אבל בלבי - אני במקום אחר. בתחילת שנות העשרים לחיי (וזה היה לפני די הרבה שנים) בהשפעת התיכון שבו למדתי ('פלך') וחשיפה אישית קרובה לתנועה הקונסרבטיבית, פיתחתי תודעה פמיניסטית-דתית אבל לא היה לי האומץ ללכת עם זה... בין הנשים הבאות לבתי כנסת מופרדים לגמרי יש שלוש קבוצות: האחת, שמאמינות בכל לב שכך צריך, אחרי ששקלו לעומק את הנושא (והרב רפי סבור שכולן כאלה), האחרות שלא מעלות על דעתן שאפשר אחרת (והן כנראה הרוב), והקבוצה השלישית - הן אלו שאין להן כוחות למרוד".

הילה, מרכז (טוקבק 64): "אני דתייה שלא משתייכת לשום זרם, ומאוד מעריכה ומפרגנת למאבק הפמיניסטי, שהוא בעיניי חלק מתיקון עולם. ומצד שני, אני באופן אישי מרגישה נח בבית הכנסת המסורתי מאחורי המחיצה (אולי גם עניין של אופי), והשוואה של ההפרדה הזאת להפרדה של ילדים עם תסמונת דאון היא טעות חמורה:

א. ההפרדה בבתי כנסת מגיעה ממקום אחר לגמרי. ההשוואה לא נכונה. ב. ההשוואה מקוממת את הקורא

המתלבט, וחוסמת אותו מלהקשיב לאמת הגדולה שמאחורי החתירה לשוויון (כמו שהשוואה של דברים רבים לשואה - מקוממת ניצולי שואה).

צריך גם להבין שיש מאבקים שייקחו שנים, וצריך סבלנות, וראיית המצב בשטח (כולל זה שיש נשים שלא מפריעה להן ההפרדה). חשוב שתהיה הכרה לבתי כנסת אורתודוכסיים שאין בהם הפרדה (יש כאלה בירושלים, כמדומני). שתהיה אפשרות לבחור. לא כדאי לבטל לגמרי את הצורך של אנשים, גברים ונשים כאחד, בשמירה על צניעות. אם במאבק יהיה אלמנט של דיאלוג - של ראיית הצד האחר, השמרן יותר - הצלחתו תהיה רבה יותר.

שבת שלום

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת בשלח