תורמים לחינוך

בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים

תלמידי קריית החינוך אמי"ת חצור לא צריכים שיעור אזרחות כדי ללמוד על תרומה לזולת. את השיעור האמיתי לחיים של נתינה מעניקים המורים שלהם בחייהם הפרטיים.

מסביב לשולחן בחדר המורים יושבים שניים שתרמו כליות לאנשים זרים, ארבעה שאימצו ילדים כמשפחות אומנה — ומתוכם זוג שעשה גם את זה וגם את זה. מדובר בתופעה "מידבקת": מורים ומורות נוספים נמצאים בתהליכים של בירור, רישום והמתנה לאימוץ באומנה ולתרומת כליה.

יש לכם מורה מיוחד/ת במינו/מינה? ספרו לנו. מיזם "המורה של המדינה" מציין עשור

רחלי ואריאל סולומון, זוג מורים בבית־הספר, הם הורים לשבעה ילדים ביולוגיים שגם אימצו ילד אומנה. רחלי מורה להיסטוריה, לחינוך מיוחד ולמגמת ארץ ישראל. אריאל הוא רב, מורה לתנ"ך ולתורה שבעל פה. בני הזוג הגיעו לחצור לפני 20 שנה במסגרת גרעין חברתי וממניעים אידיאולוגיים: הם רצו להתגורר בפריפריה ולסייע בחיזוקה.

לפני כמה שנים החליט אריאל שהוא רוצה לתרום כליה כדי להציל את חייו של אדם אחר. הוא עבר בין עמותות שונות, אך לקח זמן רב עד שנמצא נתרם פוטנציאלי עבורו. לאחר תהליך ארוך של הכנה לתרומה הודיעו לו כי בסופו של דבר - הוא איננו מתאים לאותו חולה. "התאכזבתי מאוד כשקיבלתי את ההודעה", הוא מספר, "לקחתי את זה מאוד ללב, עד כדי דמעות. אבל באותם רגעים ממש דפקו מכרים על דלת ביתי, אמרו ששמעו שאני מעוניין לתרום כליה וסיפרו שהם מכירים אישה מאחד מקיבוצי הסביבה שנזקקת לתרומה כליה דחופה — והפעם השידוך הצליח".

נתניה וחסד(צילום: אפי שריר)

אריאל שמר בהתחלה את סיפור התרומה בסוד, אבל אז הבין שיש למסר חשיבות. "לא רציתי להתגאות, אבל הפנמתי את זה שיש הרבה אנשים שיושבים ומחכים בסכנת חיים וצריך לספר על זה כדי להבהיר שזה לא קשה להציל חיים. התחלתי להפיץ את סיפור התרומה, והתלמידים יודעים עליו. יש כאלה שמאוד מתרגשים ויש כאלה שפחות. אבל כשאני בא ומעביר שיעור חינוך על נתינה וחסד — הם יודעים שעומד מולם אדם שתרם מגופו, והדברים נשמעים אחרת".

רובנו מאוד מתרגשים כשאנחנו שומעים על תרומה מסוג זה. אבל אריאל לא עושה ממנה עניין גדול. "זה חד־פעמי. אתה תורם וזהו", הוא אומר. "זו אומנם פרוצדורה רפואית ולוקח קצת זמן להחלים, אבל בסופו של דבר אתה ממשיך בחייך בריא ומרגיש מצוין. יש כאלה שתורמים ביומיום שלהם הרבה יותר. אני מאמין שעבודת חינוך דורשת השקעה ומסירות גדולות פי כמה מתרומת כליה — ואפשר להחשיב גם אותה כמעשה של הצלת נפשות".

מי שקיבלה את התרומה, ניצה אטיאס, בכל זאת מתרגשת. "קשה לתאר את התחושות שלי כלפי אריק. המילה 'תודה' איננה מספיקה. זה בלתי נתפס מה שהוא עשה בשבילי. הוא הציל את חיי במפורש. מה שמאפיין את אריק ואת אשתו רחלי זו נתינה, בלי חשבון, בלי התחשבנות", היא אומרת.

לא מפסיקים לתת

במסגרת הרצון לתת, בני הזוג גם אימצו ילד אומנה לצד השבעה שכבר היו להם בבית. "הרצון להשפיע, לתת, לחנך לדרך של אידיאלים זו הרגשת שליחות אצלנו", מסבירה רחלי סולומון, "כשאתה מכניס ילד לבית הפרטי שלך אתה משפיע על החיים שלו. בכיתה אתה משפיע על חייהם של ילדים ועל הערכים שעליהם הם מתחנכים. אי־אפשר לדבר משהו אחד ולעשות משהו אחר. התלמידים רואים מה אני עושה וזו אמירה מאוד חזקה של מורה, שבעצם אומרת לתלמידים שלה: אכפת לי מהזולת — וגם מכם".

גם אביגיל סיון, מורה לאנגלית ומנהלת חטיבת הביניים, אימצה ילד אומנה. "לאחר שנולדו לנו ארבעה ילדים הרגשתי שעכשיו צריך לתת משפחה לילד שאין לו בית", סיפרה. "כשההורים שלי, שתומכים ועוזרים להרבה אנשים, שאלו אותי למה אני עושה את זה כשחיי עמוסים כל כך, אמרתי להם: חסידי אומות העולם לקחו ילדים יהודים הביתה בידיעה שאם יתפסו אותם — הילדים הביולוגיים שלהם יהיו בסכנת מוות. אבל הם עשו את זה בכל זאת כי ראו ילד שחייב בית. אז אני לא אתן לילד נזקק בית?"

אביגיל קיבלה את ההודעה על קבלת הילד לאומנה במהלך שיעור. תלמידיה התרגשו יחד איתה. "מורה מביא את עצמו בכל מקצוע שאותו הוא מלמד. מה שחשוב לי, התלמידים שלי ירגישו את זה", סיפרה.

גם משפחתו של המורה ד' אימצה ילד אומנה. "ראיתי מה עשו הרב אריק ורחלי והתרשמתי מאוד", הוא מספר. "לפני שנתיים אשתי מאוד רצתה לקחת על עצמה מעשה טוב, עשייה למען הזולת, והחלטנו על אומנה".

 ד' הגיע לתחום ההוראה אחרי 17 שנים בהיי־טק ועוד כשנתיים במשרד הביטחון. "אומנה והוראה מבוססות על אותו רעיון: לעשות משהו ערכי. כמו שהוראה מבחינתי זה ערכי יותר מהיי־טק, כך ההחלטה לקחת אומנה באה משיקולים ערכיים של נתינה ותרומה לכלל", הוא מסביר.

"התלמידים שלי יודעים על האומנה כי זה חלק מהחיים שלי וגם כי סיפרתי להם כדי שיכירו וישמעו את המושג. זה משפיע עליהם בוודאות. הם רואים שיש אנשים שחיים את החיים לא רק בשביל להרוויח כסף ולנסוע שוב לטייל בחו"ל, אלא בשביל להעניק לאחר. כשהם שמעו על זה לראשונה הם אמרו 'וואו, כל הכבוד'. הבינו את גודל הדבר למרות שהם עדיין צעירים".

והתלמידים אכן מושפעים. מנהל בית־הספר בועז יוספי והצוות החינוכי בנו מערכת שבה לכל כיתה יש שעות התנדבות לאורך כל השנה. תלמידי כיתות י' לומדים קורס ליצנות רפואית ומתנדבים כליצנים רפואיים במוסדות רפואיים באזור. תלמידי י"א־י"ב מתנדבים בבתי־ספר של בעלי מוגבלויות שכליות ברמות שונות, מפעילים את התלמידים ומלווים אותם לאורך השנה כולה. 

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים