כל יום הוא "יום המדע" / טור

כשהייתי ילדה, חגגנו לחוד את "יום האם" ו"יום האב". כששאלתי למה אין "יום הילדים", ענו לי הורי: כל יום הוא "יום הילדים", כי הילדים מקבלים את מלוא תשומת הלב בכל יום. בחודש שבו אנחנו מציינים ימים כמו "יום דרווין", זה מה שהייתי רוצה: שכל יום, יהיה "יום המדע".

התפתחות היכולות שלנו בתחומי המדע והטכנולוגיה הם מההישגים הכבירים ביותר של האנושות. יכולת זו מאפשרת לנו לעסוק במתרחש בין חלקיקים תת-אטומיים זעירים ועד למתרחש במרחק שנות אור מאיתנו; להרחיב את האמצעים שבעזרתם אנו משנים באופן מהפכני את אורך ואיכות חיינו; וגם ליצור נזק והרס סביבתי המשתרעים גם הם מהרמה החלקיקית ועד לרמה הגלובלית, לעתים יוצאי דופן בחומרתם ואפילו בלתי הפיכים. למרות הקשר הגורדי הזה, רוב האנשים עדיין נרתעים מהצורך להבין משהו במדע וטכנולוגיה, ואנו עדיין נדרשים להסביר מדוע ההבנה הזו כה חשובה.

תקשורת מדע מקיפה, מובנת ונגישה לכל מעוררת התנגדות. "ידע הוא כוח", ובראש המתנגדים נמצאים אלה שרוצים שהכוח הנלווה לידע יהיה בידיהם בלבד. מדובר בחשש עתיק: הכנסייה הקתולית לא התנגדה לרעיונותיו של גלילאו כל עוד פרסם אותם בלטינית, שהייתה מוכרת רק לקבוצת מלומדים מצומצמת. רק כשפִּרסם את כתביו באיטלקית וחשף את המוני העם לרעיונות המנוגדים להשקפה הרשמית של הכנסייה, החלה הרדיפה אחריו. זה היה גם גורלו של דרווין.

פסל של גלילאו במוזיאון בפירנצה(צילום: רויטרס)

הכנסייה לא התנגדה לתיאורית האבולוציה שהגה כל עוד לא פִּרסם אותה בספר שהפך לרב מכר בקרב הציבור הרחב. ממשל בוש, שנמשך כמעט לאורך כל העשור הראשון של המאה הנוכחית, נחשב לממשל אנטי-מדעי עד כדי כך ש-15,000 מדענים חתמו על עצומה שטענה כי "הידע המדעי מצוי בקונפליקט עם המטרות הפוליטיות, הממשל לעתים קרובות מבצע מניפולציות בתהליך הקובע באיזה אופן ממצאים מדעיים ייקחו חלק בקבלת ההחלטות... ולעתים מציג ממצאים מדעיים באופן מעוות שמטעה את הציבור לגבי ההשלכות."

מדענים מתריעים על ההתחממות הגלובלית כבר מסוף המאה ה-19, אבל רק בסוף המאה ה-20, כשמדען האקלים ג'יימס הנסן החל לדבר בציבור על ההתחממות הגלובלית והשלכותיה, החל מרדף ההכחשה ששיאו הוא פרישת ארה"ב מהסכם האקלים העולמי.

אבן יסוד בבנייתה של חברה משגשגת

הידע והיכולות הנובעים ממדע וטכנולוגיה מובילים לשינויי תפיסות, ובכך הם האנטיתזה המוחלטת לנורמת "השבט יאמר את דברו". ככל שאנחנו מחוברים יותר לתפיסת עולם מוגדרת ומסוימת, כך אנחנו יותר דבקים ב"דבר השבט", חוששים לזוז מהמדורה, כי תזוזה כזו עלולה ליצור קור וניכור.

לכן, היכולת לתקשר את המדע כרוכה במסרים פסיכולוגיים, תרבותיים, פוליטיים וכלכליים, ולא בפריטי הידע עצמם. תקשורת מדע מוצלחת מתחברת לערכים שבהם אנשים דוגלים, לרקע שלהם, למה הם אוהבים, ממה הם חוששים, לנושאים החשובים להם באמת. מתנגדי הפצת ידע כל כך חוששים, עד שבשנים האחרונות נשמעת תפיסה, לפיה שוויון זכויות לכל פירושו שהזכות לבערות היא זכות השווה לזכות להשכלה. משפט בסגנון "לא קראתי שייקספיר ואני לא מבין כלום בפיזיקה", הפך למשפט שמתגאים בו.

תקשורת רציפה בין המדענים לבין הציבור היא אבן יסוד בבנייתה של חברה משגשגת משלוש סיבות מרכזיות. ראשית, היא מקדמת את החשיבה הביקורתית הלוגית ככלי מרכזי בתהליכי קבלת החלטות ופתרון בעיות בחיי היומיום; בהיעדרה, קל יותר לגופים שונים לטעון כי הם מבססים את תורותיהם על עובדות מדעיות ולהפיץ אותן מבלי שנוכל לקום ולהוכיח שהמלכים הם עירומים. זה הופך לאתגר מורכב יותר ויותר דווקא בעידן הנוכחי, שבו כלי תקשורת פתוחים, זמינים ונגישים לכל. מצב כזה מאפשר לשרלטנות וכוחנות לקבל אחיזה בחיי הפרט והחברה כאחד.

שנית, היא מחזקת את התמיכה של הציבור במחקר המדעי כאינטרס חברתי-לאומי. רפואה מותאמת אישית, חקר המוח לפיצוח תהליכי למידה והזדקנות, מקורות אנרגיה חלופיים - כל אלה ועוד דורשים השקעה אדירה של משאבים המגיעים מהחברה כולה. בלי הבנה רחבה של הישגי המדע והטכנולוגיה וחשיבותם, התמיכה הנחוצה להמשך שגשוגם תלך ותצטמצם.

ולבסוף, תקשורת מדע מוצלחת מעודדת את הבחירה במקצועות המדעיים, החיוניים לקידום הבריאות, הביטחון, הכלכלה ואיכות חיים; הבחירה במדע היא לא פחות מבחירה אסטרטגית הנחוצה לעיצוב העתיד. שיהיו לכולנו "ימי מדע" שמחים.

הכותבת היא מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי