אני צריכה שהוא יהיה הבחור הכי יפה במסיבה

"אין איתי עבר ואין איתי עתיד". גפן גיל(צילום: אוסף משפחתי)

רק לפני יומיים, כשירד גשם זלעפות על רוטשילד, בחור שהלך בכיוון השני אשכרה עצר ברגע שהגיע אליי, הניח את המטריה שלו גם מעל ראשי, והציע ללוות אותי עד לדירתי שממוקמת בדיוק בכיוון ההפוך למסלול ההליכה שלו. סבבה, אז נתתי לו את המספר כי הוא ביקש וכי זה היה רומנטי נורא – ואני עדיין בחורה קיטשית, אבל בפועל, לא עניתי לאף אחת מההודעות הרבות ששלח.

לפעמים אני תוהה אם אני בוחרת אותם כי אני רוצה להאמין שהם דומים לי, שהם יפים מבחוץ ומכוערים מבפנים. אני רוצה לחשוב שמבפנים הם רקובים כמוני, שאנחנו זהים. בכל זאת, עד עכשיו איש לא הוכיח לי אחרת. חלקם אפילו הסתמנו כגרועים ממני. חוץ מזה, יש טענה שלפיה בחורים שיודעים שהם יפים הם המסוכנים ביותר, ומניסיוני אני נאלצת להסכים.

כשאני חושבת על זה לעומק, כל הבחורים שאי פעם השפיעו עליי וגרמו לי לכאב ראש מרוב התסביכים שאכלתי עליהם, היו יפים עד כאב. ואני שואלת את עצמי למה? למה כמו סתומה אני חייבת ללכת על היפים האלה? מה רע בבחור שנראה "בסדר"? הוא לא יפגע בי. הוא לא ישחק איתי. הוא יבין מה יש לו ביד, והיופי לא יעלה לו לראש.

אני לוקחת את כל הלילות עם הבחורים היפים האלו, והופכת אותם למילים, כי המילים הן כל מה שנשאר לי. מילים גם נשארות לתמיד, בזמן שיופי חיצוני דוהה עם הזמן. ובכל זאת, הלילות הללו... אין בהם עתיד ממשי, אז אולי זה בסדר להתנהג כאילו שאני במוזיאון, ושנינו לא יותר מתפאורה. אולי גם אני כזו בעיניהם, עוד בובה שמשחקים בה הערב, עוד מישהי שמסתנוורת ולא מצליחה לראות מבעד למעטה החיצוניות.

רעבה, זרקתי את הבננה הרקובה לתוך פח האשפה, העפתי מבט אחרון בראי ונאלצתי להתמודד עם העובדה שממנה ניסיתי להתחמק כל השנים: רוע לב מכער גם את הפנים היפות ביותר. אני מכוערת. מכוערת ולבד.