החוק הרוסי גומר את השחקן הישראלי

''החוק הרוסי'' התיימר ליצור שיפור במעמדו של השחקן הישראלי לעומת השחקן הזר, אך במקום לקדם אותו יצר מעמד שקרי לשחקן הישראלי בליגה שמיתרגם מדי שנה לכישלונות בנבחרות ישראל ובזירה האירופית. על כן יש לבטלו לאלתר וליצור חלופה שלא תנפח את מעמדם של השחקנים הישראלים אלא תיצור שינוי אמיתי.

לקראת עונת 2006 הוחלט ע''י מינהלת הליגה כי לא תהיה הגבלה על מכסת השחקנים הזרים, אך החוק חייב את הקבוצות בארץ כי בכל רגע נתון על הפרקט יהיו 3 שחקנים זרים בלבד. מאז החוק עבר שינויים רבים, וכיום קובע כי מכסת הזרים על הפרקט תישאר כפי שהיא, אך מכסת הזרים הרשומים לליגת העל תעמוד על 5. אבנר קופל, שהיה בתחילת החוק יו''ר המינהלת, טען כי החוק יקדם את השחקן הישראלי ויהיה ניתן לראות שיפור כעבור מספר שנים, אך מאז אותה הצהרה עוברות שנים שחונות על נבחרות ישראל, ואלו אשר מתבלטים, כדוגמת עומרי כספי ויותם הלפרין, לא שייכים לאותו הדור של החוק הרוסי. כיום נבחרת ישראל הבוגרת סובלת מבעיה חמורה, כשהשחקנים הצעירים אינם טובים מספיק בכדי לשחק בנבחרת והדור הפעיל מתחיל להזדקן ולא צפויים לו יורשים.

יותם הלפרין בין תומר גינת לאדריאן בנקס(צילום: עוז מועלם)

עם חלוף השנים אפשר לבחון האם החוק היה אפקטיבי לשחקן הישראלי, וניתן לראות זאת באחוז הנקודות הנתרם על ידי ישראלים בשתי הקבוצות המובילות בשנים האחרונות: מכבי תל אביב והפועל ירושלים. אם בשנים שלפני החוק הממוצע בשתי הקבוצות לנק' של שחקנים ישראלים עמד על אזור ה-42, בשנתיים האחרונות בליגה הישראלים תורמים רק 35 נק' בממוצע בכל משחק.

ניתן ללמוד מנתונים אלו שחוקים אלו לא ישנו את העובדה שהשחקן הישראלי אמנם משחק יותר, אבל הוא לא מספיק טוב כעת לעומת רכבות הזרים שנוחתות בארצנו. הסיבה לכך היא שהחוק עשה את הפעולה ההפוכה: במקום לחזק את השחקן הישראלי ולתת לו יותר הזדמנויות, הוא יצר מערכת שקרית בו הדרכונים הם הקריטריון למשחק במקום היכולת, והשחקן הישראלי שיודע כי דקותיו בליגה מובטחות אינו צריך להיאבק עליהן לעומת השחקן הזר שיודע כי הדקות שלו מדודות וכי הוא עלול להיות מוחלף בכל רגע. בכך, הישראלי הפך להיות משחקן רעב שרוצה לעלות ולטרוף את המגרש לשחקן שבע שמובטחים לו חוזים כבדים (ליאור אליהו - 500 אלף דולר, כרם משעור - 300 אלף דולר, שון דוסון - 250 אלף דולר).

שלושת השחקנים האלה מציגים עונות שפל בקריירה, ואליהו ודוסון משדרים שובע ואנמיות במשחקם. כך נוצר מצב בו השחקן הישראלי הפך לפרח בר מוגן שמוקף בחוקים דרקוניים ששומרים על דקותיו, ועל אף שאינו מספיק טוב במקרים רבים, הוא חייב לשחק על חשבון שחקנים זרים. העיקר המצג בו השחקן הישראלי מקודם. ויותר מזה, הקבוצות הבכירות מצאו פתרון קסמים לחולשת השחקן הישראלי - מתאזרחים. בשנים האחרונות רבים הזרים שמוצאים ''שורשים יהודיים'' לפתע וזוכים לאזרחות ישראלית, ובין לילה תופסים את מקומם של הישראלים הצברים.

לאור המצב האבסורדי הזה, אני חושב שיש לבטל את החוק הרוסי. עליי להגיד כאוהד מושבע של כדורסל ישראלי שאיני רוצה לראות מצב בו הליגה הישראלית הופכת לליגה של שכירי חרב זרים, אך המצב הנוכחי יותר פוגע בשחקן הישראלי מאשר תורם לו. על כן, במקום לחוקק עוד חוקים דרקוניים שפוגעים בספורטיביות של המשחק ומאלצים מאמנים להסתכל על השחקנים כערימת דרכונים, צריך ליצור מצב בו המאמן יבחר את השחקנים הטובים ביותר.

משרד התרבות והספורט חייב לשפר את מצב השחקן הישראלי על ידי קידום מחלקות הנוער, העסקת מאמנים מקצועיים ויצירת מסגרות מתאימות שישפרו את השחקן הישראלי, אך על פי גורמים שונים, ''חסרת התרבות והספורט'', הלא היא מירי רגב, עסוקה בלעשות הון פוליטי על משרד הספורט במקום לשפר את מצבו של הענף. יש בכדורסל הישראלי ניצנים של שחקנים איכותיים, אך מדובר עדיין בשחקנים חסרי הדרכה שהוריהם צריכים לקדם במקום משרד הספורט שמעדיף לתת למינהלת ליצור מצג שווא בו השחקנים הישראלים מקודמים.