ב-NBA, לפעמים בינוניות היא מצוינת
אם רק אליפות נחשבת ורק קבוצה אחת יכולה לזכות בתואר כל עונה - אז מה הטעם? איפה הספורט והתחרותיות בכל הסיפור?
שאלה תיאורטית: נחשפתם לטרייד שבו קבוצה משוק קטן, אשר נמצאת במאבק עלייה לפלייאוף, מחזקת את עצמה בשחקן בן 29 שהוא 5 פעמים אולסטאר, 4 פעמים All NBA ונמצא תחת חוזה לעוד 4 שנים (אמנם עם היסטורית פציעות), ותמורתו נותנת 3 שחקנים שנעים על הקו שבין בינוניות ללא רלוונטיות, ובנוסף מספר בחירות דראפט. מישהו חושב שזה לא דיל טוב עבורה? אם לדעתכם מדובר בדיל טוב - תשאלו את עצמכם למה חשבתם שדטרויט טעתה בעסקת בלייק גריפין. כנראה שהתשובה היא שרוב האנשים חושבים שקבוצה שלא זוכה באליפות, או שהיא לפחות לא קונטנדרית לאורך זמן, היא לא רלוונטית. רק לא להיות מקום 8-7 בקונפרנס או כזו שנופלת בסיבוב הראשון באופן קבוע. רק לא להיות בינוני.
אז בואו נחזור לטרייד האחרון בין הפיסטונס לקליפרס: הקליפרס אמרו לעצמם שבסגל הנוכחי התקרה שלהם (בסגל בריא) היא מקום 6 בקונפרנס, ואולי סיבוב שני בפלייאוף. מבחינתם זה לא מספיק טוב, ולכן הם החליטו "לפוצץ את הכל" ונתנו את הכוכב מספר 1 שלהם והאיש סביבו נבנה הפרנצ'ייז מאז בחירתו בדראפט (מה שכנראה יגרור טריידים נוספים גם על שאר כוכבי הקבוצה). כל זאת תמורת חבילה שהשורה התחתונה שלה היא הכנה לטנקינג, ומחשבה שפינוי החוזים יעזור להם להתחיל בנייה מחדש בקיץ הקרוב (החתמה של לברון, פול ג'ורג' או בוגי) או בקיץ הבא (דוראנט). התגובות לטרייד היו בעיקר מחמאות על "החלטה אמיצה" ואי התפשרות על בינוניות.
אצל דטרויט התגובות היו במקרה הטוב: "לפחות הם ימלאו את האולם החדש והריק", ובמקרה הרע: "עכשיו הם הבטיחו את הבינוניות שלהם לשנים הקרובות".
נחזור קצת אחורה. "טנקינג" הוא מושג הקיים בליגה כבר משנת 1984, כאשר הפרס הגדול בדראפט היה האקים אולאג'וואן. יוסטון הואשמה על ידי קבוצות הליגה שהפסידה משחקים בכוונה בכדי להגדיל את הסיכוי שלה לזכות בשחקן שכולם האמינו שהוא פרנצ'ייז צ'יינג'ר (מה שגרר את המצאת הלוטרי).
את הטנקינג המודרני ו-"חסר הבושה" אפשר לייחס לפילדלפיה. בין השנים 2012-2008 היא דישדשה בבינוניות. בשנת 2011 התחלפה הבעלות על הקבוצה והוחלט לפטר את ה-GM והמאמן. המינוי הראשון היה של סם הינקי, מי שהיה סגנו של דריל מארי ביוסטון (ומגיע גם הוא מאסכולת האנליטיקס) לתפקיד ה-GM. הינקי החל לעשות טנקינג כפי שלא נעשה מעולם. הסיקסרס צנחו מ-34 ניצחונות בעונה האחרונה של ההנהלה הקודמת ל-19 ניצחונות בעונה הראשונה שלו ומשם ל-18 ואז ל-10 בלבד. במשך 3 עונות הם אגרו בחירות דראפט אותן הם מימשו על שחקנים פצועים, פצועים חלקית או שמשחקים באירופה. על המגרש הם הציבו קבוצות שספק אם היו תחרותיות אפילו ביורוליג. התוצאות על המגרש ממש לא עניינו אותם, ומה שהיה חשוב להם זה לנקות שכר וחוזים בעייתיים ולאסוף שחקנים צעירים ובחירות דראפט.
לאחר ארבע שנים של הצבת קבוצות איומות ובלתי ניתנות לצפייה, השבתה של שחקנים בפציעות מינוריות ואיסור מוחלט על החתמת פרי אייג'נטים על חוזים ארוכי טווח - כעת הם סוף סוף תחרותיים. בזכות התהליך יש להם כיום 2 פרנצ'ייז פליירס, מקום תחת תקרת השכר ומספר שחקנים שיכולים להוות נכס בטרייד עתידי. שאר קבוצות הליגה והפרשנים שצחקו על הינקי וגרמו לפיטוריו בגלל הנראות הקיצונית של טנקינג כל כך בוטה, עומדים ומקנאים בו כעת, ויותר חשוב - הם מנסים לחקות את מה שהוא עשה בפילדלפיה.
למשל פיניקס - ש-20 משחקים לסיום העונה שעברה הושיבה את השחקן הטוב ביותר שלה בבגדים אזרחיים ללא סיבה רק בשביל לשפר עמדות לדראפט, סקרמנטו - שמכרה כישרון טופ 15 (קאזנס) תמורת נכסים עתידיים, ואטלנטה - שניקתה שורות ולא החתימה מחדש את הורפורד (בעונה שעברה) ומילסאפ (העונה). קבוצות כמו ממפיס, אינדיאנה, פורטלנד ודטרויט זוכות לבוז וקיתונות של ביקורת על כך שהן מנסות להישאר תחרותיות, למרות שברור לכולם שבמקרה הטוב התקרה שלהם היא סיבוב שני בפלייאוף. אפילו יותר מעניין להתייחס לקבוצות כמו אוקלהומה סיטי, וושינגטון וטורונטו שנחשבות "מאכזבות" או "לא רלוונטיות" כי אנו מאמינים שאין להן סיכוי אמיתי לתואר. ואני שואל: אם רק אליפות נחשבת ורק קבוצה אחת יכולה לזכות בתואר כל עונה - אז מה הטעם? איפה הספורט והתחרותיות בכל הסיפור?
אולי הגיע הזמן שאנחנו האוהדים/הקהל של הליגה נלמד להעריך הצלחות לפי דרגות. לדעתי אם עלית לפלייאוף זה מצוין, אם עברת סיבוב זה מעולה, ואם הגעת לגמר אזורי אז כל הכבוד, שיחקת אותה ונתת עונה גדולה. אם יש לך שחקן טוב או שחקנים טובים תבנה את הקבוצה הכי תחרותית שאתה יכול ותן לאוהדים סיבה לבוא לראות אותך. אני לא אומר להיות לא חכם. לא צריך להחתים כל שחקן בכל מחיר רק בשביל עוד 4-3 ניצחונות. דיברנו על זה בעבר: צריך הנהלה שתסתכל קדימה לעוד חודש אבל גם לעוד שנתיים ואפילו לעוד חמש שנים, אבל השיטה הנוכחית של זלזול בעונה ברגע שהבנו שהקבוצה שווה במקסימום מקום 6 בקונפרנס היא בעיניי אסון.
בואו נפסיק להיות דיכוטומיים ונתחיל לקבל את העובדה שבספורט קבוצתי אשר עובד במבנה של ליגה תמיד תהיינה קבוצות גרועות, בינוניות ומצוינות. אם לא נעשה את זה נגיע למצב שבעונה נתונה חוץ מ-3-2 קבוצות שיש להן סיכוי אמיתי לתואר כל השאר תהיינה ברמה כזאת או אחרת של טנקינג. אני אומר שאני לא יודע מה סטן חשב. האם זה: "בואו נמלא את האולם הריק", "אני חייב לעשות מהלך בשביל לשמור לעצמי על התפקיד", "בואו נביא כוכב אמיתי לדטרויט" (לא היה כזה מאז גרנט היל שברח) או פשוט "וואו, בלייק פנוי תמורת אוסף של חוזים נגמרים ובחירת דראפט בינונית ולכן אני טיפש אם אני לא עושה את זה". אני מאוד אוהב את הטרייד מבחינת דטרויט. אני אוהב את החשיבה שאומרת: "בואו נעשה דאבל דאון על הקבוצה הזאת וננסה לנצח כמה שיותר".
מעטים אם בכלל הם המנהלים בסגנון של גרג פופוביץ' - שכבר יותר מ-2 עשורים מעמיד קבוצות תחרותיות, ועל הדרך מצליח לשפר את הקבוצה שלו ולשרוד מעבר בין תקופות. אבל מי בכל זאת ראוי לקבל הערכה בליגה? GM מסוגם של דני איינג' שמשפר (עונה אחת רעה מאז 2008) את הקבוצה שלו תוך כדי תנועה, תמיד שואף להיות תחרותי ולא מנסה לעשות Reboot כל כמה שנים. מאסאי אוג'ירי בטורונטו, שבמקום לפרק את החבילה אחרי הכישלון התורן בפלייאוף תמיד מנסה לשפר. קווין פריצ'ארד מאינדיאנה, שיכל לבחור בטנקינג ברגע שהכוכב הכי גדול של הקבוצה מאז רג'י מילר החליט לעזוב, ובמקום זאת חיפש ומצא טרייד שמשאיר את הקבוצה שלו תחרותית. גם מארי וסם פרסטי שמנסים כל הזמן לחזק סביב המגה כוכב שלהם במקום לוותר.
נקודה אחרונה ולא פחות חשובה בהסתכלות על טנקינג. לא כל הפרנצ'ייזים נולדו שווים. הקליפרס, הלייקרס, הניקס, ברוקלין ושיקגו לא שווים לשארלוט, ממפיס ואינדיאנה. גודל השוק והרצון של פרי אייג'נטים לחתום בערים הגדולות והמשמעותיות הם גורמים שצריך לקחת בחשבון. ממפיס היא דוגמה למועדון שנמצא בשוק קטן (ולא טוב לכדורסל), והיה תחרותי עד לפני מספר שנים ונבנה שם בסיס אוהדים - אז לזרוק הכל לפח? אני מת על כדורסל, על ספורט ותחרותיות. אני אוהב לנצח. אבל לפעמים "בינוניות" היא מצוינת.
לפנייה לכתב/ת 
