ג'סיקה ראביט היא האלטר אגו הסקסי שלי
דמות מלאת תעוזה שלא תפחד לעקוץ, לפלרטט ולכתוב מילים שבמציאות היו גורמות לי או למי שעומד מולי להתאים את עצמו לצבע השיער ששתינו חולקות: אדום לוהט סמוק
שבוע החיים בסרט הידוע בגולה כ"דופלגנגר" או "שבוע הכפילים" אם תרצו, שוב כאן, ואין מתוק ממנו לטיפוח האלטר אגו שבשאר ימות השנה אנחנו עובדים כל כך קשה על הסתרתו (נראה לכם?). פתאום הפייסבוק שלי נראה כמו ספר הטלפונים של גל גדות, ומפוצץ באיי-ליסטרים נוצצים: זוכי אוסקר מכובדים, מחבקי גראמי חתיכים ואפילו כמה מלאכיות של ויקטוריה.
למשך שבוע שלם הופך הפיד שלי למקום בו הגברים הנחשקים בעולם מהגרים אליו כדי לקבל לייק או להפציר בי לעשות להם שיתוף, ואני מוצאת את עצמי נוזפת בבראד פיט ששוב תייג אותי במצב כפית (ולא זה המאוזן איתו). בנוהל הקבוע מזה שנים, גם אני מוכיחה פעם נוספת שכוח הרצון שלי יציב כמו מרשמלו במדורת ל"ג בעומר, נכנעת לטרנד ומחליפה את התמונה שלי לזו שכולם טוענים כבר שנים שהופרדנו בלידתנו: האישה, השפנפנה והמותניים שקים קרדשיאן מפנטזת עליהם, ג'סיקה ראביט.
הו ג'סי ג'סי ג'סיקה, אני מזמזמת לי את הלהיט של אתניקס כשאני שוב הופכת למשך שבוע לדבר הכי קרוב לכוכבת הוליוודית שאגיע אליו שלא בחלומות שלי. לו רק הייתי יותר כמו ג'סיקה ראביט, אפילו קצת, כנראה שהייתי מצליחה להפליל (ולהפיל) כמה בחורים שווים, ולא רק את רוג'ר ראביט המסכן. מבחינה חיצונית, אפשר בהחלט למצוא לא מעט קווי דמיון בינינו - השיער האדום הלוהט, החמוקיים, החזון (לעתיד טוב יותר כמובן), אבל מבחינת האופי? היא פחות או יותר התמצית של כל מה שהייתי רוצה להיות בחיי היום-יום שלי ואין לי את האומץ. לפחות לא בינתיים.
פייק ניוז עם כוונה
ג'סיקה היא האלטר אגו החצוף והסקסי שלי מאחורי המקלדת. דמות מלאת תעוזה. זו שלא תפחד לעקוץ, לפלרטט, לכתוב מילים שבמציאות היו גורמות לי או למי שעומד מולי להתאים את עצמו לצבע השיער ששתינו חולקות: אדום לוהט סמוק. הו, כמה הייתי רוצה להיות כמוך ג'סיקה. בטוחה, אמיצה, זקופה. לצעוד קדימה בראש מורם מבלי לגרור את הרגליים, לכופף את הגב או להשפיל מבט.את תעמדי על הבמה בלי בושה, תאחזי במיקרופון ותענטזי בביטחון, לא כי את רוצה לפתות עוד גבר עם ליבידו מפותח אלא פשוט כי זה מה שהכי בא לך לעשות עכשיו. בזמן שאני, אם כבר יצליח מישהו לגרור אותי לבמה ולשכנע אותי לאחוז במיקרופון, אסתתר כנראה מאחורי מי שגרר אותי, אסתכל על הרצפה, התקרה או כל דבר שהוא לא המבט הישיר של מישהו, ואהיה משוכנעת שהעיניים של הגברים בקהל בוהות באנטומיה שלי.
היא תעשה אהבה עם המצלמה בלי בושה, תקרוץ לצלם ותפזר גלאם בכל פעם שתעפעף במניפת ריסיה המושלמים. אני כנראה אבחר להסתתר שוב מאחורי איזה פילטר של כלבלב, ומקסימום תעוף לי העדשה מהעין כשאנסה לעשות את החיקוי הכי מוצלח שלי לקים קרדשיאן. בעוד שג'סיקה תצליח ככל הנראה להפ(ל)יל כל גבר שתרצה ולגרום לעיניים שלו ליירט את עצמן מהחורים שלהן בלחישה קטנה, הדבר היחיד שאני אפליל הוא כנראה את הפחמימה הארורה ששוב הצליחה לפתות אותי.
אבל ג'סיקה יכולה להיות רגועה. הפנטזיה להיות כמוה היא בדיוק כזו. פנטזיה. היא מתוקה לשבוע והיא כיפית ושובבה וחצופה כל עוד היא מאחורי המסך ומתפקדת כאלטר אגו שלי. היא סוג של גילטי פלז'ר. כיף לי לברוח אליה במחשבות כי היא כמעט כל מה ומי שאני לא במציאות, והייתי רוצה לפעמים להיות. מצד שני, עם כל הרצון לפזז לי בעולם במחוכים אדומים צמודים ולפזר גלאם כל היום בלי למצמץ, אני יודעת שזו לא באמת אני, או לפחות לא אני שאוכל לתחזק לאורך זמן.
כמו בפורים, גם בשבוע הכפילים את יכולה להתחפש לדמות, לזייף נפלא ובאופן משכנע, אבל גם זיוף מושלם הוא עדיין זיוף. בסופו של דבר, מהקהל יצוץ לו הילד שיזעק כי המלך הוא עירום, ואז הקסם יתפקשש והגלאם יהפוך לסתם. פתאום מה שהיה כל כך נוצץ ומפתה יראה כמו חמישים גוונים של אדום מייד אין צ'יינה, ובמקום להרגיש לוהט כל הסיפור הזה ירגיש הרבה יותר לכיוון של פאתט.
בינתיים, יש לי עוד כמה ימים ליהנות מהפנטזיה, אז תעשו טובה ואל תפלילו אותי בבית הדין של דונלד טראמפ לפייק ניוז. זיוף טוב הוא לפעמים כל מה שצריך כדי לחזור בגרסה משודרגת למציאות הטיפה פחות נוצצת.
