מה שסטיב קר לא אומר / מליניאק
עומרי כספי הוזכר כמועמד לעזוב את גולדן סטייט, ובישראל נכנסו להלם - הרי הוא רק זוכה למחמאות. אבל מי שמכיר את הפוליטיקלי קורקט האמריקאי יודע שמאמן או מנהל ספורטיבי לא יעבירו ביקורת על שחקן בפומבי
קהילת הכדורסל בישראל נכנסה להלם קל נוכח האפשרות שעומרי כספי מועמד לשחרור מגולדן סטייט. איך ייתכן ששחקן שהפתיע לטובה, סיפק את הסחורה וזוכה לתשבחות מסטיב קר מועמד לטרייד?
מי שמכיר את הפוליטיקלי קורקט האמריקאי יודע שמאמן או מנהל ספורטיבי לא יעבירו ביקורת על שחקן בפומבי. לכל שחקן יש מעלות ומגרעות, בראיונות הם יעדיפו לשבח. זה לא אומר שאין מגרעות.
קר שיבח את התנועה של כספי ללא כדור, ואת המוכנות שלו לעלות לשחק בכל מצב. את המינוסים הוא כנראה חולק עם עוזריו ועם המנכ"ל. לנו נראה שלגולדן סטייט יש סוללת קלעים חלומית, אבל הם מחפשים קלעים בסטנדרטים של סטף קרי וקליי תומפסון, וכספי עדיין לא שם.
אם יש לווריורס קלע על הכוונת, כספי הוא סחורה מצוינת לטרייד. זה לא אומר שהוא נכשל.
עלבון לאינטליגנציה
אם אתם מצפים שאבזבז חצי עמוד על טעויות השיפוט במשחק בין מכבי ת"א להפועל באר־שבע, צר לי לאכזב אתכם.
בעוד שבוע וחצי יתקיים משחק האולסטאר של ה־NBA, ואחרי עשרות שנים של התנוונות הקומישנר אדם סילבר עשה מעשה וביטל את המפגש הפאתטי בין נבחרות המזרח והמערב. הרעיון לאסוף פעם בשנה את השחקנים הטובים בעולם למשחק ראווה הוא נחמד. גם לתחרות השלשות יש ערך ספורטיבי. משחק שחקני שתי העונות הראשונות רציני יחסית, כי הם עדיין מנסים להוכיח את עצמם. אבל תחרות ההטבעות מתאימה לקרקס, והאירוע שלשמו התכנסנו - משחק האולסטאר - הוא עלבון לאינטליגנציה בגלל חוסר הרצינות.
אני לא מצפה משחקן שפוי לקבל עבירת תוקף ממפלצת בגובה 2.16 מ' ששוקל 160 ק"ג. הוא לא יסכן את בריאותו במשחק ראווה, אבל יש גבול גם לזלזול. שחקנים שמכבדים את עצמם לא יכולים לעמוד במגרש כמו קונוסים ולאפשר לפעמים לשחקן (בדרך כלל מהמועדון המארח) לקלוע 35 נקודות בשביל שייבחר ל־MVP. אילו היה מדובר במשחק סטריט־בול בפגרת הקיץ - ניחא, אבל במשחקי האולסטאר מנהלים רישומים כאילו מדובר בכדורסל, וב־NBA.COM תמצאו סטטיסטיקות של הריבאונדרים והקלעים הטובים במשחקי האולסטאר בכל הזמנים.
אל תנסו למכור לאחרים סחורה שלא הייתם קונים בעצמכם.
האיש שמנסה לשנות
מוזר שהאדם שצעק סוף־סוף שהמלך הוא עירום היה דווקא הקומישנר אדם סילבר, שהחליט לשחוט את הפרה הקדושה ולעשות שינוי. כל שינוי כרוך בסיכון כלשהו, ואנשים עורכים בדרך כלל שינויים רק כשאין ברירה. מורידים מחיר רק כשאין קונים לסחורה. מוותרים על לקוחות לא רווחיים רק כשמפסידים כסף. מנהלים מוחלים על כבודם ועולים ליציע רק כשהאוהדים נוטשים במחאה. אנשים ייקחו סיכון גדול רק כשהחרב מונחת על צווארם.
שינוי מתבצע בדרך כלל מחוסר ברירה, אבל משחק האולסטאר במתכונתו הנוכחית עדיין נחשב להצלחה כלכלית וטלוויזיונית. הרייטינג לא היה נמוך עד היום, הקהל השתתף בבחירת השחקנים, האולם היה מלא, והאירוע הכניס כסף. אם זה לא היה מקולקל - למה לתקן? כי מי שלא מבצע שינויים כשצריך ואפשר, מבצע אותם אחר כך כשמאוחר ומעט מדי.
סילבר החליט שלא יהיו יותר משחקים בין נבחרות המזרח והמערב, ובמשחק האולסטאר הקרוב ישחקו בהרכבים מעורבים. לברון ג'יימס וסטף קרי "עשו כוחות" כמו בשכונה, וכך נוכל לראות הרכבים שהיו עד היום בלתי אפשריים. ראסל ווסטברוק בקבוצה של לברון, אנדטוקומבו בקבוצה של קרי. אני לא בטוח שהפעם המשחק יהיה יותר רציני מאשר נבחרת המזרח נגד המערב, אבל לפחות מישהו ניסה לשנות.
מגיע לסילבר קרדיט על השינוי, וזו לא הפעם הראשונה שהוא מגלה אומץ. הבחור שנכנס לנעליו הענקיות של דייויד סטרן הוכיח אומץ כשקנס ב־2.5 מיליון דולר את הבעלים של הקליפרס דונלד סטרלינג על אמירות גזעניות, השעה אותו לצמיתות מהליגה ואילץ אותו למכור את הפרנצ'ייז לסטיב באלמר.
ליצור משהו חדש מאותם חומרים ישנים - קוראים לזה חדשנות.
מסלול ניהול קריירה
לקריירה של כל בעל מקצוע יש מסלול דומה. היא עולה עד שמגיעה לשיא ומשם יורדת. קריירה של ספורטאי קצרה במיוחד, ותקופת השיא נמשכת 5־4 שנים בסך הכל. מי שמגיע מוכן לשנים הטובות מסוגל למתוח את השיא ולמקסם את ההכנסות והמוניטין, כדי שההכנסות ימשיכו לזרום גם אחרי שהוא יפרוש ממשחק פעיל.
ההכנסות של מייקל ג'ורדן מחסויות וממכירת נעלי "נייק אייר" לאחר פרישתו גבוהות בהרבה מהשכר שהוא הרוויח כשחקן פעיל. ירידה ביכולת של שחקן היא טבעית. השאלה היא איך שחקן יכול לדעת שהוא בשיא, ואיך נכון לנהל את הקריירה בשלבי הסיום שלה.
מה שאתם רוצים לנהל, אתם חייבים למדוד. מה שלא ניתן למדידה לא ניתן לניהול. מי שרוצה לנהל את הקריירה חייב לקבוע פרמטרים למדידת ההצלחה ולעקוב אחרי המספרים. המספרים לא משקרים. תקשורת אוהדת לפעמים מבלבלת, מעודדת ספורטאי להמשיך לשחק ומביאה אותו לסיטואציות מביישות.
יוסי בניון (37) יכול לשחק עד מתי שיתחשק לו, אבל בשלוש השנים האחרונות הוא בוחר בקבוצות לא מתאימות, לא מקבל דקות משחק, נעלב ומסתכסך. הוא לא סיים את הקריירה בקבוצה בה חלם לשחק, לא בקבוצה בה הגיע לשיא הקריירה בארץ ולא בקבוצה אותה "אהד כשהיה ילד". שלוש עונות, ארבע קבוצות ומיליון תלונות.
רוג'ר פדרר בערך באותו גיל, משחק בגיל 36 כמו בן 22 עם ניסיון של בן 36. אי אפשר להשוות כדורגל לטניס, והשוואה של כל ספורטאי לפדרר תגרום לו רק עוול. פדרר זכה באליפות אוסטרליה הפתוחה בגראנד סלאם מספר 20 שלו, בזמן שהיריבים שלו מושבתים או מתפרקים.
בניגוד לספורטאים מבוגרים שמנסים בדרך כלל לגרד עוד כמה דקות משחק ועוד כמה דולרים לפני הפרישה, פדרר מוותר על תחרויות ומווסת את המאמצים כדי לשמור על הגוף ומאריך את הקריירה.
הגיל עושה את שלו. פציעה שספורטאי היה מחלים ממנה תוך כמה שבועות בגיל צעיר עלולה לגרום לו לסיום הקריירה בגיל 35. רוב צמרת הטניס חצתה את גיל 30, אבל רובם מושבתים לעיתים קרובות עקב פציעות. בכדורגל ובכדורסל יש דרכים נוספות להאריך את הקריירה, חוץ מתחזוקה פיזית. למשל, לשחק בכמה תפקידים.
ספורטאי טוב כמו המשחק האחרון שלו, ומזה בדיוק הם חוששים – שיישמרו בזיכרון הקולקטיבי כזקנים, טרחנים ומתבכיינים. אפילו רפאל נדאל, שעל היכולת וההישגים שלו אין ויכוח, הצטרף למתלוננים על העומס הבלתי נסבל שמטיל ה־ATP על טניסאי הצמרת, ובצדק.
רוג'ר פדרר הוא היוצא מן הכלל מבין כל היוצאים מן הכלל.
לפנייה לכתב/ת 
